שכונה בעלייה: סיפורי העלייה הייחודיים של תושבי משכנות זבולון בנתניה

חבר המועצה לשעבר, סיימון מונק, חגג בצורה ייחודית 30 שנה בארץ הקודש. לאחר ששמע עשרות סיפורי עלייה של תושבי השכונה, תיעד אותם בספר המאגד עליות מלא פחות מ-26 מדינות שונות. בראיון הוא מספר על מאפייני השכונה המיוחדת בה נולדו עשרות זוגות ומשפחות חדשות. "אתמוך בכל דבר שמעודד עלייה לנתניה", הוא אומר

על כריכת ספרו של סיימון מונק בולט ציטוטו המפורסם של רבי נחמן: "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". ואכן, נדמה כי אין דרך טובה יותר לתאר הפרויקט הייחודי של מונק, עולה חדש בעצמו, שנולד לרגל ציון חגיגי של 30 שנה מאז עלה לארצנו הקטנטונת – סיפורי עלייה מ-26 מדינות מאת תושבי שכונת משכנות זבולון בנתניה, השוכנת בצפון קריית השרון, אותם איגד לספר בשם המחייב: 'השכונה בעלייה'.

"כשהגענו הנה לפני 30 שנה לא היה כאן כלום, רק פרדסים ושדות", הוא פותח בראיון ל'נתניה נט'. "יחד בנינו בתי ספר, בתי כנסת, היינו בוועדי הורים והתפללנו יחד. לאורך השנים נוצרו יחסים חמים, כבוד הדדי וקרבה חזקה מאוד בין תושבי השכונה, כולל עם הצברים".

כמה חזקה? להערכתו של מונק, בין 40-50 זוגות נולדו בתוך משכנות זבולון, כאשר הילדים שחלקם גדלו יחד מגיל הגן, נישאו ברבות השנים לילדי השכנים, כולל שניים מילדיו של מונק. קיבוץ הגלויות מעולם לא היה חזק יותר בשכונה, עם עולים ממגוון רחב מאוד של מדינות מכל קצוות תבל, בהן (רשימה חלקית) ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, אנגליה, צרפת, בלגיה, הולנד, אירלנד, איראן, מרוקו, לוב, סרי לנקה, אתיופיה ודרום אפריקה.

ספר על הפרויקט וההחלטה לתעד את סיפורי העלייה.

"לאחר הרבה שנים יחד והיכרות עם סיפורי עלייה רבים, החלטתי לעשות זאת לכבוד ציון 30 שנה לעלייה ארצה שלי ושל משפחתי. פניתי לחברים ושלחתי אימיילים כדי שישלחו לי את הסיפורים שלהם. לא הגבלתי אף אחד – טרגי, קומי, זיכרונות או אירועים מיוחדים שקרו סביב העלייה – רק תכתבו לי".

שנה וחצי לקח למונק לאסוף את כל הסיפורים, כולל שלו עצמו – 48 במספר מ-26 מדינות. המלחמה אמנם עיכבה את התהליך, אבל מונק היה נחוש בדעתו להוציא את הפרויקט אל הפועל. לאחר שליקט את הסיפורים, הם עברו תהליך של עריכה ספרותית ולאחר מכן הדפסה. מעט לפני יום העצמאות ראה הספר אור והוא נמכר במחיר עלות סמלי של 40 שקלים לא למטרת רווח, אלא לכיסוי הוצאות.

בן גוריון מתהפך בקברו

"אפשר לחלק את הסיפורים לשניים – סיפורים קשים וכואבים על הקושי להגיע ארצה, אם אלה העולים מאתיופיה שהלכו במדבר ולעיתים אף איבדו קרובי משפחה בדרך, עולה מאיראן שרצה לברוח משם וישב בכלא, או עולים מלוב שברחו מההפגנות בארצם והגיעו לישראל דרך איטליה", מספר מונק. "החלק השני הוא לא על קושי פיזי או נפשי, אלא הרבה יותר קומי, כמו נשים שהיו צריכים להוכיח את יהדותן ולעמוד בפני בית דין רבני, והסיפור שלי, בו נחשפנו לראשונה לביורוקרטיה הישראלית".

למה אתה מתכוון?

"נחתנו בנתב"ג והגענו לפקידה של משרד הפנים. חלום חייה של אשתי, ניקול, היה לעלות לארץ ורצינו לעברת את השם שלנו. אני רציתי לשנות מסיימון לשמעון, אשתי מניקול לנעמי, והתרגום של שם המשפחה מונק הוא כומר, אז רצינו לשנות אותו ל'הנזיר'. אלא שהפקידה סירבה לשנות את השמות שלנו ואמרתי לה שבן גוריון מתהפך בקברו אם משפחה שלמה רוצה לעברת את שמה בארץ הקודש ולא מקבלת אישור לכך. לא הצלחתי לשכנע אותה ונשארתי סיימון מונק".

למי מיועד הספר?

"הרבה רכשו אותו כספר זיכרונות לנכדים ויוכלו בעתיד לספר להם איך ההורים או סבא וסבתא עלו לארץ. יש גם התעניינות ממורים ותושבים אחרים בקהילה שלנו, שמכירים אנשים 25-30 שנה ולא הייתה להם שום אינפורמציה על העלייה שלהם".

סיימון מונק, 60, יליד לונדון, אנגליה ועלה ארצה בשנת 1994. נשוי לניקול, אב לחמישה, סב לשמונה ומדגיש שהיד עוד נטויה בגזרה זו. במשך כ-40 שנה עסק בבנקאות בינלאומית ובהמשך שימש כחבר מועצת העיר למשך קדנציה אחת. כמו כן, היה מהמייסדים של בית הספר 'מורשת זבולון' וכיהן כיו"ר ועד ההורים בתחילת דרכו של המוסד החינוכי. כיום פרשן בערוץ הכלכלה.

אילו תגובות קיבלת על הספר?

"התגובות היו ממש טובות וחמות, בין אם זה מאלו שכתבו את הסיפורים או מהצברים שהתרשמו מהם. לא כולם מבינים חלק מהאתגרים והקשיים של אנשים, שעזבו מדינות, בתים ומשפחות כדי לעלות לישראל, לעיתים ללא הוריהם. כשיש כמות כזו של עולים וכל אחד עוזר לשני, בסופו של דבר הופכים למשפחה אחת גדולה, מה גם שלשמחתי הצברים עשו לנו קבלת פנים חמה, ולא סתם הרבה ילדים נישאו לבני השכנים. זה מסמל את האחדות והאחווה בתוך השכונה. אתמוך בכל דבר שיעודד עלייה לנתניה וחשוב לי להגיד שלא משנה מאיפה באנו, העיקר שאנחנו הולכים קדימה יחד".