שנתיים לנפילתו של דולב אמויאל ז"ל, לוחם גולני

יניב אמויאל מנתניה איבד את בנו דולב, לוחם גדוד 13 בחטיבת גולני, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. בראיון לציון שנתיים למלחמה מספר יניב איך ממשיכים מכאן, על הקושי הגדול בחגים והתקווה שכל החטופים ישובו בקרוב הביתה. "אני בריחוף בין שמיים וארץ, קשה להסביר את התחושה" 

השיחה עם יניב אמויאל, שאיבד את בנו דולב ז"ל ב-7 באוקטובר, יכולה להיות מתעתעת מאוד. מחד, אדם שבחר באומץ בחיים, שומר על המשפחה המגובשת ומשאיר בליבו פתח גם לרגעי שמחה, אהבה ונתינה, אך מאידך אב שכול שחרב עליו עולמו, ונימת קולו משתנה, כמו הופכת שקטה ומשלימה יותר, כשהוא נדרש להתייחס לחיים שאחרי בנו-יקירו.

השבוע ציינה מדינת ישראל שנתיים לאותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. את יניב תפסנו בעיצומו של ריטריט בצפון המיועד למורים שכולים, ביוזמתה של מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, ובראיון נרחב ל'נתניה נט' הוא מסביר במילים פוצעות אך גם חזקות מאוד איך ממשיכים מכאן. "לא יאומן שחלפו כבר שנתיים. בראש שלי זה מרגיש כאילו ה-7 באוקטובר היה אתמול. אני בריחוף בין שמיים וארץ, קשה להסביר את התחושה", הוא פותח בווידוי כנה. "כמובן שלקראת התאריך זה רק מתחזק והתמונות עולות יחד עם הזיכרונות מאותו יום בהקשר של דולב".

עוד הוסיף כי הכאב והקושי הגדול מתחילים עוד לפני, לקראת ראש השנה. "ארגונים מתחילים להתקשר לנחם ושולחים מתנות לחגים, ואחר כך יש הזמנות להמון טקסים, כאילו הם מתחרים אחד בשני. זה מציף הכל", הוא אומר בעצב. "אנחנו משפחה מאוד מגובשת וקשה לנו מאוד בחגים. אנחנו כמעט לא חוגגים. בשנה שעברה ברחנו לכרתים והשנה בבית, אבל היה קשה. בערב סוכות אני ואחותי ברחנו למדבר, אבל בחג עצמו כבר היה ה-7. לא באמת יכולנו לעשות כלום, ביטלנו הכל וחזרנו הביתה. מעבירים כביכול את הזמן".

רגעים של שמחה

יניב אמויאל שב לעבודתו כמחנך כיתה ומורה למתמטיקה בחטיבת ביניים בעיר, וכאמור במהלך הריאיון שהה בריטריט, בו התבקשו בין השאר החברים לכתוב קטע המתחיל ב'עכשיו אני כאן'. "ביקשו שנזרום אז זרמתי עם זה", הוא מתאר. "כתבתי 'מה הם רוצים ממני?'. אני מקבל המון טלפונים מארגונים וברור שכולם עם כוונות טובות ורוצים לעזור. מצד אחד, איך אני יכול לא לקבל את זה או לומר משהו כשכולם באים בשבילי ולמען המשפחה, אבל מצד שני, מה איתי? איפה אני בתוך הדבר הזה? אולי אני רוצה רקע של שקט כדי לשקוע לתוך המחשבות והזיכרונות? אתה בדיסוננס כלשהו".

עד כמה אתה עדיין חי את ה-7 באוקטובר?

"זה איתי לאורך כל הדרך. אני עדיין בטיפול ולא אומר שאין רגעים של שמחה. הלב שלי פצוע מאוד, אבל יש בו גם מקום לשמחה, אהבה ונתינה, אבל זה איתי. בסופו של דבר בחרתי בחיים, זה מה שהבן שלי ציווה עלי ואני עושה את זה בשביל שנינו. מאז ה-7 אנחנו בשרשרת של הנצחות מדהימות של דולב, בעיקר באמצעות תרומה לקהילה. זה אפילו לא מהמעגל הקרוב, אנשים פשוט עושים למענו. אני מקבל תמונות מבסיסים עם מחלקה חדשה על שמו, או פרויקט 'בדרכו של דולב – לומדים כל יום לשמוח מחדש', פרויקט של סלי מזון, בעיקר עבור חיילים בודדים. אומרים שטוב שם משמן טוב והבן שלי הוא הדוגמה הכי טובה לזה, כי שמו עדיין הולך לפניו".

"היינו קוראים לו דו-לב וזו הייתה המהות שלו – לב ענק", מוסיף יניב. "הוא מסר את נפשו על הצלת חבריו, לא היה חייב אלא בחר לנסוע לדרום ולעזור להם. זו עוד נקודת אור והוא הפך את כולנו, כולל אותי, לבני אדם טובים יותר. זה כמובן לא משנה את הצער והכאב על האסון".

לסייע בכל מחיר

כאמור, דולב אמויאל ז"ל, לוחם גדוד 13 בחטיבת גולני, כלל לא אמור היה להיות בעוטף עזה בשבת הארורה של ה-7 באוקטובר. מי שהיה אמור לצאת לחופשת שחרור ב-19 באותו חודש שהה בביתו בשכונת עין התכלת בנתניה, יצא הביתה ביום חמישי ונסע למסיבה ברעים, אך לא זו של פסטיבל הנובה, אלא הפקה שונה. בשישי בערך בשלוש בצהריים שב הביתה והלך לישון.
בבוקר שבת התעורר האב יניב לקול הודעות וטלפונים, כאשר הפלוגה של בנו הייתה בתעסוקה בנחל עוז. דולב היה נחוש לסייע לחבריו, ולאחר עיכוב בהסעה מנתניה, האב יניב הסיע אותו לנקודת כינוס במרכז ה'ביג' באשדוד, שם חיבק אותו בחום ונפרד ממנו בפעם האחרונה.

חרף המראות הקשים, הצליח דולב להיות בקשר טלפוני עם אביו ולשתף אותו, כשהאב מעודד ותומך מרחוק. בשלב מסוים חבר אמויאל לחלק מחבריו בג'וליס והם יצאו לשטח במטרה לחלץ פצועים והרוגים במוצב 'פגה' שהיה נצור, כ-2 ק"מ בלבד מנחל עוז. תוך כדי הפעולה המסוכנת נאלצו לקחת מהרוגים שכפ"צים ואפודים קראמיים.

בערך בשעה 18:00 יצא דולב ברכב שטח ממוגן מסוג 'פנתר' עם לוחמים נוספים. האב מספר כי הוא כלל לא היה אמור להיות על אותו רכב, אבל התעקש להוריד ממנו חבר אחר ולתפוס את מקומו. עד כדי כך היה נחוש לסייע לחבריו. זמן קצר לאחר מכן הגיע הפנתר למרחק של כ-100 מ' בלבד מהמוצב, אז נפגע מטיל קורנט שנורה מעזה. דולב ספג רסיס בליבו ונהרג במקום, שאר הלוחמים נפצעו אך שרדו, כשהרכב ממשיך בנסיעה מטורפת לעבר המוצב. רק בן 21 בנופלו. יום לאחר שמחת תורה, ב-15 באוקטובר בשעה 16:45, תיערך האזכרה בבית העלמין הצבאי בנתניה.

ובחזרה למציאות הבלתי אפשרית כיום, בה התקוות הגדולות לאחדות התנפצו על רקע הפילוג הקשה בעם בכל הנוגע למלחמה, שחרף ההסכם והתערבותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, טרם הגיעה לקיצה נכון לכתיבת שורות אלה.

יניב, בעבר אמרת שאתה מקווה שהאחדות בעם ישראל תימשך אחרי המלחמה, אבל נראה שהפילוג כאן גדול מאי פעם.

"נכון. הייתה כאן אחדות מטורפת בחודש וחצי הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר, אבל כבר בחודשיים אחרי הרגשת שעולם כמנהגו נוהג ואנשים חוזרים לסורם. עדיין יש הרבה אחדות, אבל יש גם פילוג, בעיקר מהצד של השלטון, משהו תבניתי של הפרד ומשול. לצערי הם מכוונים לזה שלא נתעסק בעניינים המהותיים באמת ואז מעבירים לנו כל מיני חוקים מתחת לאף".

איך אתה מרגיש בקשר להסכם?

"זה ממש משמח אותי, כי הגיע הזמן שהמשפחות יפסיקו עם הצער ואי הוודאות. הלוואי והייתי אני במקום הזה היום לקבל את הבן שלי בחיים. מעבר לזה, אם אכן החטופים יחזרו, זה אומר כאילו שהאירוע נגמר. מצד אחד טוב שכך, אבל מצד שני יש קול פנימי שאומר 'מה עכשיו? ישכחו את כולם?'. זה יצר הרע ואני לא נמשך לזה, אלה בהחלט יש רגשות מעורבים. זה עומד לקרות בשמחת תורה והלוואי שתהיה סגירת מעגל. בשורה התחתונה, אני מאוד שמח בשביל המשפחות ומקווה מאוד שכל החיים יחזרו למשפחותיהם והחללים לקבורה. נושא החללים מפחיד אותי, כי נראה שהם לא באמת יודעים איפה כולם, ואפילו אם אחד יישאר בעזה, הכתם הזה לא ייסגר".

עד כמה ההסכם משמעותי עבור מי שאיבד את היקר לו מכל?

"משמעותי מאוד. בסופו של דבר, אמנם הבן שלי הלך לכאוס נוראי, אבל אני נוטה להאמין שאם לא היו חטופים המלחמה הייתה נגמרת מזמן והיינו משמידים את עזה. הבעיה היא שלכל אורך המלחמה ידענו בוודאות שהממשלה מושכת את זה בשביל לשמור על הכיסא וזה עלה בהמון חיי אדם. דברים רעים צריכים להיגמר וזה תחילת הסוף של הרע. אני רק מקווה שהציבור לא ישכח את זה כשילך בעוד שנה להצביע בקלפי. מעבר לזה אני מאחל רק טוב לכל עם ישראל. הלוואי שמפה נהיה מאוחדים כי כוחנו באחדותנו".