פרידה משרגא בר ז"ל, שכיכב בתקופת הזוהר של מכבי נתניה

הישיבה על הספסל עם השחקנים, החתימות והתמונות ברחוב, החגיגה בסטקייה המיתולוגית בנתניה, ההכנות למקסיקו 70 שהיו בכלל באתיופיה והתלונות של אוהד אורוגוואי על 'הכסחן' המקומי שהשבית את החלוץ המצטיין. גיא בר, בנו של כוכב מכבי נתניה שרגא, נזכר בערגה בימים היפים של אביו במדים הצהובים-שחורים

הכדורגל הישראלי בכלל ומכבי נתניה בפרט, נפרדו השבוע מאגדת העבר שרגא בר, שהלך לעולמו לאחר שנים רבות בהן היווה סמל לנאמנות, למצוינות ולמסירות בצהוב. בר, שעלה לארץ ב-1949, החל את דרכו במועדון במחלקת הנוער בגיל 9, ובשנת 1965 שבר את שיא המועדון כשעלה לקבוצה הבוגרת בגיל 15 וחצי בלבד.
במשך 13 עונות (1965-1978) שימש כמגן הימני של המועדון, כאשר קולגות ששיחקו איתו סיפרו שהקדים את זמנו, שיחק על כל הקו ואהב לתקוף הרבה יותר מאשר להגן. חברו אלברט גזל, לו בישל שרגא שערים רבים לאורך כעשר שנים משותפות בקבוצה, אף ציין בחיוך כי בר היה 'הרבה יותר מהיר מהכדור'.
שרגא בר זכה עם מכבי נתניה ב-3 אליפויות, גביע המדינה ואלוף האלופים. את הקריירה שלו בנתניה סיים בדאבל היסטורי בעונת 1977/78. מעבר להישגים המרשימים במועדון, ייצג בר את נבחרת ישראל ב-34 משחקים, והגיע לשיא הקריירה שלו כשחקן בנבחרת ישראל במונדיאל 1970 במקסיקו - אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. במועדון הדגישו כי שרגא בר היה דוגמה אישית למסירות, למקצועיות ולאהבת המשחק.

מי שהעלה זיכרונות מתוקים מימים מרגשים בצהוב הוא בנו של שרגא, גיא בר. "בזמנו היה מותר לילדים לשבת עם השחקנים על ספסל המחליפים", הוא מתאר. "זה לא היה כמו היום שהספסל קצת מרוחק, אז ישבנו כמעט על הקו. היום אני חושב שזה היה אפילו קצת מסוכן לחטוף כדור, אבל בתור ילד זה היה כיף גדול".

באותם ימים היה כאמור גיא קרוב מאוד לאגדות כדורגל, כשלצד אביו שיחקו בין השאר גם דודו, חיים בר, מוטל'ה שפיגלר, האחים עודד וגד מכנס והשוער איציק ויסוקר. "אז לא ראיתי אותם בתור אגדות", הוא מספר. "לסבא וסבתא שלי היה בית פרטי גדול עם גינה ענקית ברחוב וייצמן 50. כל השחקנים היו מגיעים לשם בשבת, חונים ועוברים בין הבתים מרחק של שתי דקות הליכה לאצטדיון הקופסא. אותו הדבר היה בחזרה, כשכל האוהדים ליוו את השחקנים. הייתי גם הולך עם אבא לפני משחקים למקום בו הייתה המזרקה, כשכולם קופצים עליך, מתחבקים איתך, מבקשים חתימה ומצטלמים. כילד זו הייתה חוויה מאוד מרגשת".
גביע בחדר
כאמור, אחד מרגעי השיא של שרגא בר היה הזכייה בדאבל ההיסטורי בעונת 1977/78. "כשנתניה זכתה בדאבל הייתי ילד בן 5-6, והגביע נסע מהמגרש אלי לחדר", משחזר גיא בהתרגשות. "סבא וסבתא היו אוהדים שרופים והיינו מגיעים כמובן לכל משחק בית בקופסא ונוסעים לכל משחק חוץ, ולא משנה אם זה בעכו, טבריה, חיפה או באר שבע. אין מגרש בארץ שלא ביקרנו בו. כולם הכירו אותם והם היו בשיא התהילה. אם מנצחים, נוסעים באופן קבוע עם כל הקבוצה במוצאי שבת ל'פונדק הים', הסטקייה המיתולוגית בנתניה, ואם מפסידים כולם הלכו עם הראש למטה. לשמחתי, באותה תקופה היו הרבה יותר ניצחונות".
רגעי שיא נוספים בפרספקטיבה לאומית הם הופעותיו של בר במונדיאל שנערך במקסיקו בשנת 1970, היחיד בהיסטוריה אליו העפילה נבחרת ישראל, שנמנתה אז עם 16 הנבחרות הטובות בעולם. גיא עוד לא נולד אז, אבל שמע ממקור ראשון על אנקדוטות ייחודיות.

"רצו להרגיל את הנבחרת לגובה במקסיקו, כי בגובה יש בעיית חמצן, ולכן הם נסעו לאתיופיה למשך כשלושה חודשים והתאמנו במקומות גבוהים. הייתה חשיבות גדולה לכל נושא המשמעת ומי שאימן אותם היה רס"ר בצבא, כך שהייתה ממש משמעת צבאית. הוא היה אחראי על הכושר והסיבולת ואילו עמנואל שפר (מאמן הנבחרת דאז, א"ב) על הטקטיקה".
סיפור פיקנטי נוסף אותו זוכר גיא היטב, נוגע לאוהד יהודי של נבחרת אורוגוואי, ששיחקה באותו בית עם ישראל במקסיקו 70. "הכינוי של אבא היה 'הכסחן' והוא השבית אז את החלוץ הכי טוב של אורוגוואי", הוא משחזר. "עד לא מזמן אותו אוהד היה פוגש אותנו ברחוב ואומר לאבא שלא ישכח לו את זה, ובגללו אורוגוואי לא זכתה במונדיאל".

נתנו גז

במקביל לזיכרונות מכדורגל נטו, מתאר גיא ימים בהם הכדורגל לא היווה מקור פרנסה יחיד אפילו עבור כוכבי כדורגל דוגמת אביו. "בתקופה של אבא הספורט היה מקצועני מבחינת ביצועים, אבל חובבני מבחינת המקצוע ולכל שחקן הייתה עוד עבודה", הוא אומר. "אבא היה עובד משש בבוקר ועד 12 בסוכנות של סופר גז שסבא שלי הקים, אחר כך נח שעה ומשם לאימון. בהמשך פתחנו אבא ואני סוכנות של גז יגל. הוא גם אימן תקופות קצרות במכבי הרצליה והפועל רעננה והדריך פעם-פעמיים בשבוע קבוצות בקאנטרי בכפר סבא בשביל הכיף".
לצד הנוסטלגיה המרגשת, הזמן עשה את שלו ובשנים האחרונות חדל גיא מלהגיע למשחקים. "חסר לי החיבור בין השחקנים למועדון", הוא מסביר. "בתקופה של אבא כל הכוכבים התחילו בנתניה את הקריירה וגם סיימו אותה שם, אולי פרט לשנה-שנתיים האחרונות. היו אז סמלים. היום קשה להזדהות כששחקנים באים ומתחלפים, זה לא כמו פעם כשנשארו עשר שנים. אני אוהד נתניה בדם, אכפת לי ואני עוקב אחרי התוצאות, אבל פיזית כבר הרבה זמן לא הייתי במשחק".

במכבי נתניה הוקירו את זכרו של בר ז"ל וקיימו טקס מרגש לזכרו באצטדיון מרים בעיר. ארונו של שרגא הוצב באצטדיון, ושחקני קבוצת הנוער עמדו כמשמר כבוד ליד הארון. בטקס נשאו דברים נוגעים ללב מנהל הקבוצה, רונן עמר, וכן בנו של שרגא, טל, ונכדו רועי, שחלקו זיכרונות ומילים חמות על האיש שנתן כל כך הרבה למועדון ולכדורגל הישראלי. לאחר מכן צעדו הנוכחים, ביניהם שחקני עבר ושחקני הקבוצה הבוגרת של המועדון, ליד ארונו והעניקו לו כבוד אחרון. "אני רוצה להודות בשם המשפחה לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, ולמועדון מכבי נתניה על הטקס המרגש והמכובד מאוד לזכרו של אבא", אומר גיא.

איך היית רוצה שיזכרו אותו?
"בדיוק כמו בזמנים הטובים שלו במכבי נתניה הגדולה ובנבחרת שהופיעה במונדיאל. התמונה שהם רצים עם הגביע וסיבוב האליפות עם דגל הלאום, ככה הייתי רוצה שיזכרו אותו. כילד זה היה אבא שלי, קפצו עלינו והיה כיף, אבל היום בדיעבד אני מבין שהם היו אלילים בנתניה והוא היה סוג של סלב".