רצח או פזיזות? המאבק המשפטי שמאחורי סעיפי ההמתה
התמונה נוצרה על ידי NOVITA בינה מלאכותית
הטרגדיה בירושלים, בה נהרג הנער יוסף אייזנטל ז"ל, הציפה מחדש את אחת השאלות המורכבות ביותר בספר החוקים הישראלי
כיצד מכריעים מה עבר בראשו של אדם ברגע שבו גרם למותו של אחר. מאז הרפורמה בעבירות ההמתה, המרחק בין גרימת מוות ברשלנות לבין מאסר עולם עובר דרך הגדרות דקות של "אדישות" ו"קלות דעת", שמשנות לחלוטין את גורל הנאשמים.
מעצרו של פאחרי חטיב, החשוד בדריסת הנער יוסף אייזנטל במהלך מחאה בירושלים, סיפק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של עבודת הפרקליטות והמשטרה. בשלבים הראשונים יוחס לחטיב חשד של רצח בנסיבות מחמירות, אך בהמשך שונה הסעיף ל"גרימת מוות באדישות". השינוי הזה אינו סמנטי בלבד; הוא לב לבה של הרפורמה בעבירות ההמתה שנכנסה לתוקף בשנת 2019, ונועדה לעשות סדר במנעד הרחב שבין טעות אנוש לבין רצח בדם קר. השאלה מהי "אדישות" אל מול "קלות דעת" היא זו שקובעת האם אדם יבלה את שארית חייו מאחורי סורג ובריח או שמא יישלח למאסר של שנים ספורות.
עד לשינוי החקיקתי לפני מספר שנים, עבירת ההריגה שימשה כקטגוריה רחבה מדי, כזו שכללה תחתיה נהגים שסטו ממסלולם ועד דוקרים בקטטות רחוב. המחוקק הישראלי הבין כי לא ניתן להתייחס באותו אופן למי שהיה מודע לסיכון אך קיווה שהתוצאה לא תתרחש, לבין מי שפעל מתוך שוויון נפש מוחלט לחיי אדם. כך נולד המדרג הנוכחי, שמתמקד פחות בתוצאה הסופית והטרגית שהיא תמיד אובדן חיים ויותר ביסוד הנפשי של עושה המעשה.
בתחתית המדרג נמצאת עבירת גרימת מוות ברשלנות. כאן מדובר במקרים שבהם אדם לא היה מודע כלל לסיכון שהוא יוצר, למרות שכל אדם סביר בנעליו היה צריך להיות מודע לו. אלו הם מקרי הרשלנות הקלאסיים בתאונות דרכים או בעבודה, שבהם היעדר המודעות הוא לב האשמה. מעל רמה זו נמצאת "המתה בקלות דעת", עבירה שמחליפה את מרבית מקרי ההריגה של העבר. במקרה כזה, הנאשם היה מודע לסיכון הקטלני, אך בחר לקחת אותו מתוך תקווה או הנחה שהמוות לא יתרחש. מדובר בהימור פזיז על חיי אדם, שהעונש עליו יכול להגיע עד 12 שנות מאסר.
הדרמה המשפטית האמיתית מתחילה כאשר התביעה מנסה לטפס במדרג אל עבר עבירת הרצח. מאז הרפורמה, המושג "רצח" אינו שמור רק למי שתכנן להרוג מראש. גם "גרימת מוות באדישות" נחשבת כיום לרצח. ההבדל בין קלות דעת לאדישות הוא דק כחוט השערה ונתון לפרשנות רחבה, בעוד שקל הדעת מקווה שהתוצאה לא תקרה, האדיש פשוט אינו מגלה עניין בתוצאה. הוא רואה את האפשרות שמישהו ייהרג כתוצאה ממעשיו, וממשיך בהם בשוויון נפש. בתיק הדריסה בירושלים, השאלה האם הנהג "קיווה" לא לפגוע או שמא "לא היה אכפת לו" היא זו שתכריע את סעיף האישום הסופי.
המורכבות הזו ממשיכה אל עבר "רצח בנסיבות מחמירות", הסעיף החמור ביותר בספר החוקים. כאן כבר לא מדובר רק באדישות, אלא באלמנטים נוספים שהופכים את המעשה לחמור שבעתיים בעיני החברה. תכנון מוקדם, אכזריות מיוחדת, רצח של קטין או מניע גזעני ואידיאולוגי. במקרים אלו, המחוקק הסיר את שיקול הדעת מבית המשפט וקבע מאסר עולם חובה.
בתוך הסבך המשפטי הזה, שבו כל מילה בעדות וכל פרט בסרטון ממצלמת אבטחה יכולים לשנות את סעיף האישום, ניהול ההליך הופך למשימה קריטית כבר מרגע המעצר. המאבק על הגדרת ה"כוונה" הוא מאבק על חירותו של אדם, ובשל כך הליווי של עו"ד פלילי הופך למכריע. תפקידו של המייצג הוא לזקק מתוך האירוע הכאוטי את אותן ראיות המעידות על חוסר מודעות או על היעדר אדישות, ולמנוע מצב שבו טעות אנוש חמורה מתורגמת באופן אוטומטי לאישום ברצח. במערכת שבה ההבדל בין רשלנות לאדישות יכול להסתכם בשניות בודדות של החלטה, הדיוק המשפטי הוא הקו המפריד בין צדק לבין ענישה מופרזת.
בסופו של יום, עבירות ההמתה החדשות נועדו ליצור שפה משפטית שתואמת את המציאות המודרנית. הן מאפשרות לבתי המשפט להבחין בין סוגים שונים של אשמה מוסרית, גם כשהתוצאה הקשה היא זהה. המקרה המצער בירושלים מזכיר לכולנו שהמשפט הפלילי הוא לא רק כלי לענישה, אלא מערכת של הגדרות שנועדו לשקף את הערכים שלנו כחברה מה אנחנו מגדירים כטעות, מה כפזיזות ומה כחציית קו אדום שאין ממנה חזרה.
*תוכן שיווקי
