אינטגרטיבי, צומח ומבוקש: קמפוס דורה לאמנויות

בשנים האחרונות עברה דורה מהפך תדמיתי במישורים רבים, בראש ובראשונה בתחומי הקהילה והחינוך.

השכונה, שבעבר שמה נקשר בעיקר בהקשרים שליליים, מהווה כיום את אחת האטרקציות המרעננות בנתניה, ואחת הסיבות העיקריות טמונה בקמפוס דורה לאמנויות – בית ספר יסודי יחיד מסוגו הזוכה לשבחים מקיר לקיר ברחבי העיר. 

מאז נפתח בשנת 2014, צמח קמפוס דורה לאמנויות ביותר מפי 3 ממספר תלמידיו ההתחלתי, והורים רבים משכונות מרוחקות יותר, שבעבר לא היו מוכנים להתקרב לדורה מכל סיבה שהיא, מתעקשים כיום שילדיהם ילמדו אך ורק בה. 

מי שמלווה את בית הספר עוד משלבי הקמתו היא המנהלת רותי ניסן, שמספרת איך הכול התחיל: "הקמת בית ספר לאמנויות בתפיסה אינטגרטיבית בשכונה מאתגרת בעלת מצב סוציו-אקונומי לא גבוה הוא מודל שקיים בארץ ובעולם, והרעיון הזה ישב מזה זמן במנהל החינוך בעיריית נתניה. לפני ארבע שנים ניתנה לי הזדמנות להחליף את מנהלת בי"ס 'מסילות' בדורה שיצאה לשנת שבתון, ופשוט נשביתי בקסמי המקום. התאהבתי בדורה, באוכלוסייה שלה ובמה שהמקום הזה מזמן".

חשוב להדגיש כי קמפוס דורה לאמנויות דוגל בחינוך איכותי מתוך תפיסה של לימודי אמנויות כמרכיב משמעותי בתוכן הנלמד כבר מכתה א', וכולל לא פחות משמונה שעות אמנויות בשבוע לכל תלמיד – אמנות פלסטית, מוסיקה, תנועה, תאטרון וצילום. 

"בתחילת הדרך בית הספר נועד קודם כל כבית עבור ילדי דורה", אומרת ניסן. "אלא שחלק גדול מילדי השכונה הולך לבית ספר ממלכתי דתי והקמפוס, שיכול להכיל עד שלוש כתות במחזור, יכול לצרף מלבד תושבי השכונה בין 50-60% שמגיעים משכונות אחרות. עיריית נתניה בחרה לפתוח את הרישום לכל ילדי העיר והבייבי הזה קודם על ידי משרד החינוך בראשות המפקחת הכוללת לימור ברמן-הרמס וכן על ידי מנהל החינוך בעיריית נתניה בראשות האחראי על בתי הספר היסודיים והגנים, שי פרוכטמן".

אחד הדברים האירוניים ביותר בקמפוס דורה לאמנויות הוא העובדה שבית הספר יצא לדרך ללא מבנה משלו ויושב עד היום בתוך המתנ"ס המקומי. "פתחנו בית ספר בלי בית ספר", מאשרת ניסן. "היה סימן שאלה גדול ובהתחלה לא היינו בטוחים שתושבים משכונות כמו פולג וקריית השרון ישלחו את ילדיהם בכתה א' לדורה, וזה לא מובן מאליו בשכונה מאוד הטרוגנית באוכלוסיות ששוכנו בה. 

בשנה הראשונה נפתחו שתי כתות א' שמנו יחד 47 תלמידים, בין השאר מפולג, קריית השרון, קריית נורדאו, אזורים, מרכז העיר וכמובן מדורה. בשנה השנייה, בה מנה בית הספר שתי כתות א' ושתי כתות ב', צמח המספר ל-100 תלמידים וכיום, עם פתיחת השנה השלישית, גדלה שכבת א' לשלוש כתות, ומספר התלמידים הכולל בקמפוס עומד על 185, הישג מרשים לכל הדעות. 

"מה שעשה את בית הספר למה שהוא היום, מלבד התמיכה לה זכינו, הוא הצוות", מתגאה מנהלת בית הספר. "יש במקום הזה צוות שנותן את נשמתו ולי ניתנה זכות לאסוף אותו בפינצטה. זה מאפשר לו להיות הטרוגני ומגוון כמו ילדי בית הספר. אנשים עם לב ענק, שבאים עם תחושת שליחות ומגיעים 'לעשות עבודה' ולא 'לעבודה'. מורי האמנות הם קודם כל אמנים, כל אחד בתחומו, ורק אחר כך אנשי חינוך ופדגוגיה, מה שמייצר אוכלוסייה של מבוגרים משמעותיים אמיתיים עבור הילדים, והמחנכות נבחנות בקפידה כשהמרכיב המשמעותי הוא בני אדם שיכולים להכיל את המורכבות הזאת ולא להיות שיפוטיים".

מרכיב משמעותי בהצלחה הוא כמובן ההורים, שתומכים בכל מאת האחוזים בצוות ובמיזם עצמו. "לא מובן מאליו שהורים מכל רחבי נתניה יאמינו וילכו אחרי בית ספר "שלא קיים" וללא מבנה", אומרת ניסן. "צריך תעוזה של ההורים להגיד 'אנחנו מאמינים בחינוך הטרוגני ולא רוצים שילדינו יגדלו בתוך הבועה של השכונה שלנו. אנחנו מאמינים בכתה צבעונית ומוכנים ללכת לסטארטאפ הזה'. מעבר לכך, אנחנו לא מפרסמים את בית הספר, וקהל ההורים הוא הסוכן הטוב ביותר שלנו".

"לגמרי. מבחינתי זה יושלם ברגע שתושלם בניית הקמפוס, משום שהסביבה הייעודית של בית הספר צריכה לשרת את התכנים הנלמדים, אם זה סטודיו למחול או חדר תיאטרון עם במה. החללים הכיתתיים צריכים לזמן יצירתיות. הדברים האלה לוקחים זמן, אבל לדברי העירייה, ב-1 בספטמבר 2017 ניכנס למבנה החדש, שנבנה ממש בצמוד למתנ"ס, כך שאנחנו נשארים בהארד קור של דורה וכתוצאה מכך, כל השכונה תעבור פיתוח סביבתי. השאיפה שלנו היא לראות את דורה צומחת יחד עם בית הספר".

רותי ניסן תחגוג בחודש הבא יום הולדת 52. תל אביבית מבטן ומלידה, נשואה ואם לארבעה. בעלת תואר ראשון בכלכלה וקולנוע ותואר שני במנהל עסקים. עסקה שנים רבות בהפקת טלוויזיה, עד שהחליטה לשנות כיוון ולמדה שנתיים במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים, המיועד עבור אנשים בעלי רקורד של עשייה, המעוניינים לתרום חברתית, חינוכית וקהילתית, וניתנים להם לימודים אינטנסיביים בתחומי חינוך, מדיניות ופילוסופיה. 

בסיום התהליך מצאה כאמור בית חם בדורה. בד בבד עשתה תעודת הוראה ועברה הכשרה במכון אבני ראשה, המכשיר מנהלי ומנהלות בתי ספר. 

"השפה של האמנויות באופן שאנחנו תופסים אותה היא משהו שמזמן את אותה פתיחות ואותו שיח מכבד ומאפשר, שכל כך נחוץ כדי לייצר חיבורים. אין נכון ולא נכון ואין תשובת בית ספר. השיח זולג לתוך הכתה בצורה מובנית, וגם אם ילד יגיד לי ש-5=2+2, אני אף פעם לא אגיד לו לא, אלא אשאל למה ואיך הגיע לזה. התשובה 'לא' אינה קיימת בשיח של אמנות. כור היתוך ואמנויות הן שפות שמשלימות אחת את השנייה והצוות שלנו מדבר אותן. אין ספק שלקמפוס יש גאוות יחידה". 

"אני חושבת שהילדים בקמפוס מאושרים. הם זוכים בשיעורים לפתיחות מחשבתית ומתוך זה צריכה לבוא חדוות הלמידה, היצירה והסקרנות. לגבי ההורים, אם אפשר לעשות הכללה, אני מרגישה שהם אסירי תודה על המקום שהם והילדים נמצאים בו. הורים מרגישים כשהם מקבלים מענה שרואה גם אותם".

"הגאווה של דורה בהחלט אחרת, כאשר השכונה היא אבן שואבת ומארחת אצלה תלמידים מכל העיר שמבקשים לבוא וללמוד בה".