מנצחת הסרטן שחזרה מקוסובו לנתניה עם תואר יוקרתי ואהבה לישראל

המשוררת, הסופרת והמו"לית הנתנייתית שושנה ויג קיבלה תואר דוקטור לספרות לשם כבוד בקונגרס העולמי בפרישטינה, ומספרת על החיבור המרגש עם העם האלבני, הניצחון האישי על המחלה, המסע שהפך לשליחות של שלום ומגלה בחוש הומור בריא איזה יעד עדיין לא כבשה

כששושנה ויג עלתה על הבמה בפרישטינה, בירת קוסובו, כדי לקבל את תואר "דוקטור לספרות" לשם כבוד מטעם האקדמיה העולמית לאמנויות ולתרבות (WAAC) והקונגרס העולמי למשוררים (WCP) , היא ידעה כי לא מדובר רק בהכרה בינלאומית בעבודת חייה – אלא בסגירת מעגל אנושית, היסטורית ומרגשת במיוחד. האות היוקרתי הוענק לה במסגרת הקונגרס העולמי ה-45, בטקס רב רושם שנערך במוצאי השבת שעברה, בהשתתפות משלחות סופרים, יוצרים ומשוררים מכל קצוות תבל – החל מסין, אלבניה וארה"ב, ועד צרפת, פולין, הודו, ספרד ויוון.

התואר הוענק לויג כאות הוקרה על תרומתה רבת השנים ופועלה בתחומי השירה, התרגום וההוצאה לאור. אגב, בין החתומים על התעודה נמנה פרופ' ארנסטו קאהן, רופא המתגורר בכפר סבא וממקבלי פרס נובל לשלום בשנות ה-80. מעבר לחגיגה הספרותית והטקס הרשמי, המסע של ויג אל הבלקן חשף בפניה אהבה יוצאת דופן לישראל במדינה שעדיין מלקקת את פצעיה הקשים של מלחמת קוסובו בשנת 1998.

ביקור בפייסבוק

"זה היה רגע שיא בקריירה שלי, פיק מרגש במיוחד, אבל אני רוצה להישאר צנועה ועם הרגליים על הקרקע," משתפת ויג בראיון מיוחד ל'נתניה נט' שעה קלה לאחר חזרתה לארץ, במסע מורכב ללא טיסות ישירות שעבר דרך סקופיה שבמקדוניה ואתונה שביוון. "הרגשתי שגרירת שלום לכל דבר. בתקופה כה מתוחה בעולם, שבה יש חשש מתמיד להיתקל בשנאה או באנטישמיות, פתאום פגשתי כזו אהבה עצומה לישראל. האלבנים בקוסובו גאים מאוד בהיסטוריה שלהם. הם מזכירים שוב ושוב שבזמן השואה הם הצילו יהודים, ושאלבניה הייתה המדינה היחידה באירופה שבה המלך סירב להסגיר יהודים למחנות. הם מתחברים לזיכרון הזה בגאווה עצומה".

אחד המפגשים הבלתי נשכחים והמעצימים ביותר במהלך השבוע שלה בקוסובו היה עם חייל לשעבר, גיבור מלחמה מקומי בשם עגנון לובובסקי. "הוא יצר איתי קשר עוד קודם בפייסבוק, כתב שהוא אוהב את ישראל, אבל לא כל כך התייחסתי," היא משחזרת. "כשגעתי לפרישטינה הוא כתב לי: 'איפה את? אני בא לראות אותך'. חלק מהאנשים מסביב אפילו נבהלו והזהירו אותי שאולי מדובר באסלאמיסט שירצה לפגוע בי, אבל כשפגשתי אותו גיליתי אדם יוצא דופן".

עוד הוסיפה כי "הוא חייל שנפצע קשה בקרבות של 1998, ירו עליו והוא התעורר מתרדמת ממושכת, ואחר כך כתב ספר על חוויותיו. הוא לקח אותי לבית שלו ולמשפחה שלו, וגילתי חיבור מדהים ליהדות: יש לו בבית כיפה עם מגן דוד, חנוכייה וסמלים יהודיים. הוא סיפר לי שבזמן המלחמה הקשה מול היוגוסלבים, ישראל הייתה מהראשונות שהושיטו יד ושלחה נשק וסיוע. הם זוכרים את זה עד היום. במדינה שבה יש חופש דת מוחלט ובני משפחה אחת יכולים להיות מוסלמים, נוצרים או יהודים, פגשתי אנשים שמזדהים איתנו מבפנים".

צד נוסף של האירוח החם הגיע לשיאו בערב האחרון של הכנס, באירוע קוקטייל מפואר שנערך בארמון ספרותי ייחודי. המארח היה לוליזם טפה, קבלן ומשורר מוערך, שבנה וילה ענקית ומפוארת המכונה בפשטות 'בית השירה'. "זה ארמון מרהיב שכולו מוקדש לתרבות," מתארת ויג. "הוא תלה על הקירות שירים מפורסמים של גדולי המשוררים בעולם לצד שירים שלו, אירח כ-70 משוררים מכל העולם, אבל העלה קודם כל את המשלחת הישראלית. היחס כלפינו היה של כבוד מלכים בכל מקום. הרגשנו גאווה עצומה לייצג שם את המדינה."

ריקודים בטיקטוק

שושנה ויג, 69, מתגוררת בשכונת פרדס הגדוד בנתניה, נשואה למשה (שהפך בעצמו למשורר), אם לחמישה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. בעבר הייתה מורה לספרות ולשון בתיכון 'אלדד', ובשנת 2009 הקימה את הוצאת הספרים 'פיוטית'. לאורך השנים פרסמה 24 ספרים, ערכה כ-300 נוספים, ותרגמה מעברית לאנגלית 6 ספרים, בהם לסופר רומני, משוררת מהולנד ואפילו ספר שירה לשחקנית ההוליוודית הלן קארדונה, ששיחקה בין השאר בסדרה 'אמילי בפריז' ובסרט 'שוקולד'. בנוסף היא פעילה מרכזית בקהילה, מנחה סדנאות כתיבה, חברת ועד ומנהלת תחום התרבות בבית 'יד לבנים' בנתניה כאחות שכולה, ואפילו חוגגת ברשת בסדרת סרטוני ריקוד בטיקטוק. "אני מהסבתות המשקיעות ואם יש שיר מקפיץ אני עושה סרטון", היא אומרת בחיוך.
אולם מעבר לכל העשייה, המסע לקוסובו היה עבורה סגירת מעגל רפואית ונפשית. לפני כשנתיים, במהלך בדיקה שגרתית, אובחנה ויג כחולה בסרטן השד ועברה סדרת ניתוחים והקרנות. כיום, כשהיא מוגדרת כמחלימה, היא נזכרת כיצד היצירה והספרות היו הצינור שהשיב אותה לחיים.

"כשהייתי חולה, הסביבה פשוט לא נתנה לי לשקוע," היא מספרת בגילוי לב. "יוצרים וחברים שהוצאתי להם ספרים באו אלי בין הניתוחים והתעקשו שנמשיך לעבוד. פה רומן היסטורי לסופר, שם עריכה לחברה משוררת. המשכתי לכתוב למרות הקושי והדחיפה הזו לא נתנה לי לשקוע במחלה, אלא הכריחה אותי לראות את האור ולחזור לעשייה. הנסיעה לקוסובו והזכייה בתואר היו מבחינתי ההוכחה שהחיים והיצירה חזקים מהכל".
כשנשאלה על היעד הבא והאם יש לה עוד פסגות לכבוש ותקרות זכוכית לנפץ, ויג צוחקת ומסכמת בנימה אופטימית: "בעתידות של בזוקה תמיד היה כתוב 'עד גיל 21 תגיע לירח', אז אולי עוד אעשה את זה. וברצינות, אני מרוצה מאוד מהדרך ומהמקום שלי ומאחלת לעצמי רק להיות בריאה כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך לכתוב, להיות בעשייה וליהנות ממה שיש".