לאחר 53 שנה: דרגתו של חלל מלחמת יום הכיפורים עודכנה על קברו

בעקבות פניית בתו של עמרם בשארי ז"ל נבחן מחדש תיקו הצבאי, והוא הועלה מדרגת רב"ט לרב־סמל ראשון; ביום ראשון ייערך טקס מיוחד בבית העלמין בנתניה 

סיפור של התמדה משפחתית, זיכרון והכרה מאוחרת יעמוד במרכז טקס מיוחד שייערך ביום ראשון בבית העלמין בנתניה, לזכרו של עמרם בשארי ז"ל, חלל מלחמת יום הכיפורים, אשר דרגתו עודכנה לאחר 53 שנים מאז נפילתו.

המהלך החל בעקבות פניית בתו של בשארי, שבמשך שנים חשה אי נוחות לנוכח הדרגה שנקבעה לאביה לאחר נפילתו. לדבריה, עם גיוס נכדו של בשארי לשירות קרבי ובהמשך כשהפך לקצין לוחם בדרגת סגן — התחזקה ההכרה כי יש לבחון מחדש את תיקו הצבאי של הסב, שהיה לוחם שריון.

לאחר בדיקה מחודשת של החומרים, נקבע כי לנוכח פועלו לאורך שנות שירותו, ראוי להעלות את דרגתו מדרגת רב"ט לדרגת רב־סמל ראשון. ביום ראשון ייערך טקס מיוחד על קברו, בהשתתפות בני משפחה ומכרים, לצד סגן מפקד חטיבת השריון המכהן כיום, אלי מאירי, וקצינת נפגעים.

עמרם בשארי ז"ל הותיר אחריו סיפור חיים יוצא דופן, רצוף התמודדויות וערכים של משפחתיות, נתינה ואהבת אדם. הוא נולד בתימן והתייתם מאימו כבר בגיל ארבע. שנים ספורות לאחר מכן עלה לישראל יחד עם אביו הקשיש ועשרת אחיו, כשהוא בן הזקונים במשפחה גדולה.

בגיל 12 התייתם גם מאביו, שבע שנים בלבד לאחר העלייה לארץ. חרף האובדן המוקדם, התחנך בפנימיות דתיות וגדל במשפחה בעלת אורח חיים דתי־לאומי, תוך שהוא מגלה אחריות רבה כלפי בני משפחתו.

בני משפחתו מתארים אותו כאדם של אנשים, אהוב על אחיו ואחייניו, שחלקם היו בני גילו. הוא היה מסור ללכידות המשפחתית והתנדב לעזור בכל משימה: מחלוקת הזמנות לאירועים ברחבי הארץ, דרך גיוס תרומות להקמת בית הכנסת המשפחתי ועד להעיר את אחיו לתפילת שחרית.

בשארי היה ידוע כאדם פיזי וחם, בעל לחיצת יד איתנה וחיוך רחב. הוא נהג להניף באהבה את אחייניו הצעירים, וגילה חיבה מיוחדת לילדים — לצד הכרת תודה עמוקה לאחיותיו ולגיסותיו, שהיו עבורו דמויות אם לאחר שהתייתם בגיל צעיר.

לצד אופיו המשפחתי, אהב לשיר ולשמוח. בני משפחתו מספרים כי נהג לשיר בג'יבריש את הלהיטים הלועזיים של אותה תקופה, ולשלב בדיחות בשפה התימנית. הוא היה גאה במורשת יהדות תימן ושיתף את חבריו לצבא ולעבודה בסיפורים ובמנהגים מהמסורת שבה גדל.

בגיל 19 נישא לאהבת נעוריו, מלכה, קרובת משפחתו. חלומו הגדול היה להקים בית בישראל, והוא עבד בחריצות רבה כדי להגשים אותו. את הכספים שקיבל במהלך שירותו הסדיר חסך בקפידה, במטרה לרכוש חלקת אדמה שעליה יוכל לבנות בית ולהקים משפחה.

בגיל 30 כבר היה אב לשלושה ילדים - מקור לגאווה גדולה עבורו. הוא נודע בכוחו הפיזי וביכולותיו הטכניות, ועבד כאיש אחזקה וגינון בעיריית נתניה, עבודה שאותה ביצע במסירות.

סיפור חייו נחתם באופן סמלי: הוא נולד בחודש תשרי ונפל גם הוא באותו חודש, במהלך מלחמת יום הכיפורים.