בין חמ"ל לממ"ד: נתניה בזמן מלחמה

מהאזעקות ועד הארוחות המשותפות: כך נראים החיים בנתניה בימי מלחמה

משפחת אלגלי

אב המשפחה, סגן ומ"מ ראש העיר, שלו אלגלי:
"מאז פתיחת המלחמה סדר היום שלי השתנה מן הקצה אל הקצה. רוב שעות היממה אני בחמ"ל העירוני – תיאומים עם גורמי הביטחון, מענה לפניות תושבים, ליווי משפחות ודאגה לצרכים שעולים מהשטח בזמן אמת. הטלפון לא שותק, והימים והלילות מתערבבים.
אלא שבבית המציאות מורכבת עוד יותר. אני נעדר רוב הזמן, ועיקר הנטל נופל על אשתי. היא זו שמחזיקה את השגרה, מרגיעה את הילדים, מתווכת להם את המציאות ומעניקה תחושת ביטחון בתוך חוסר הוודאות. אני משתדל, גם מרחוק, להיות נוכח – בשיחה קצרה, בהודעה, בחיבוק כשאני מספיק להגיע.
המלחמה הזו מזכירה לי עד כמה השליחות הציבורית נשענת גם על העורף הפרטי. בלי החוסן והעוצמה שבבית – לא הייתי יכול להיות שם עבור התושבים כפי שאני מצופה להיות".

משפחת קרן

אב המשפחה, חבר האופוזיציה ים מאיר קרן:
"הילדים מצד אחד לא במסגרות ופחות יוצאים מהבית, אז כמובן שצריך לדעת איך להעסיק אותם ובנוסף הם נורא לחוצים, שואלים הרבה שאלות ומתקשים להירדם. אשתי יותר בפחדים, וזה טבעי לגמרי. הבית מרגיש את המתח.
לדבריו, האתגר הגדול הוא לשמור על איזון: "יש קו דק מאוד בין שאננות וחוסר אחריות לבין הרצון לשדר רוגע ופרופורציות מול הילדים והאישה. אני מקפיד לא להקל ראש בהנחיות, אבל גם לא לתת לפחד לנהל אותנו".
ברוח ימי פורים, הוא רואה גם ממד סמלי באירועים האחרונים. "התקיפות באיראן ופגיעה בהנהגה שלה מזכירות עד כמה ההיסטוריה היהודית נעה בגלים. דיברתי עם הילדים על סיפור המגילה, על הכוח של עם ישראל כשהוא מאוחד. זה רגע היסטורי שחוזר על עצמו, וכוחנו באחדותנו".
במקביל, כאיש ציבור באופוזיציה העירונית, הוא משדר רוגע גם כלפי חוץ. "אני מגיע למקלטים, מדבר עם תושבים, מקשיב לחששות. דווקא עכשיו האחריות האישית והציבורית נפגשות, שיהיו בשורות טובות בעזרת השם והצלחה מרובה לצה''ל ביבשה, באוויר ובים''.

משפחת תשובה

אם המשפחה, שרי סקופ-תשובה:
"המעבר לשגרה של מלחמה הוא אף פעם לא באמת שגרה. כאמא וכאחות מוסמכת אני חיה כל הזמן בין שני עולמות - רצון לשמור על הילדים רגועים ומוגנים, והמשמעות של מצבי חירום בבית חולים. בבית אנחנו משתדלים לייצר תחושת ביטחון, להסביר ולהכניס כמה שיותר רגעים קטנים של נורמליות. צחוקים, משחקי קופסה והרבה אוכל, אפייה וארוחות משותפות.
הממ"ד הפך להיות חלק מהיום־יום. הכנו בו פינה נעימה עם שמיכות, ספרים וחטיפים, כדי שהכניסה אליו תהיה כיפית. עובדים ולומדים כשאפשר, ונחים כשצריך. אני משתדלת לזכור שילדים מרגישים אותנו, ולכן גם כשאני חוששת אני בוחרת לשדר יציבות. בתוך כל חוסר הוודאות, המשפחה היא הכל בשבילי, ובמיוחד כשפורים משתלב יחד בכל הכאוס הזה".

משפחת דוק

אם המשפחה, מיטל דוק:
"מאז שפרצה המלחמה עם איראן, הבית שלנו קיבל עוד משמעות חדשה. האזעקות כבר לא מפתיעות אותנו כמו בהתחלה – אנחנו מתורגלים, יודעים בדיוק מי אוסף מה, ואיך נכנסים לממ”ד במהירות. ועדיין, בכל פעם שנשמעת אזעקה, הלב פועם קצת חזק יותר.
שתי הבנות שלנו, חיילות גאות, נמצאות כרגע בבית – והנוכחות שלהן מורידה משמעותית את מפלס הלחץ. יש משהו מרגיע בלראות את כולנו יחד, באותו מרחב מוגן, מחזקים זה את זו במבט, בחיוך קטן, אפילו בבדיחה שמפיגה את המתח.
אנחנו משתדלים לשמור על שגרה, על אופטימיות ועל חוסן משפחתי, אבל לא מזלזלים לרגע בהנחיות פיקוד העורף. להפך – ההקפדה עליהן היא חלק מהאחריות שלנו כהורים וכאזרחים.
בתוך המציאות המורכבת הזו, גילינו שוב שהכוח האמיתי שלנו הוא ביחד. המשפחה היא תמיד העוגן, והממ”ד – הוא רק הקירות שמזכירים לנו כמה חשוב לשמור אחד על השנייה. אנחנו סומכים לגמרי על חיילנו באוויר, בים וביבשה, שעושים לילות כימים לשמור על כולנו ומחזקים את ידיהם".

משפחת בן אברהם

אם המשפחה, חברת המועצה ג'וליאנה בן אברהם:
"כאם לשלושה ילדים שמשרתים את המדינה, וכאישה שבעלה עובד חיוני ועושה משמרות במשלט, אני מרגישה שאין לנו את הפריבילגיה לעצור. אנחנו צריכים להיות חזקים ולעזור בעורף.
בימים אנחנו פועלים בקהילה ככל אפשר – קיימנו התרמת דם אזורית בנתניה שהסתיימה בהצלחה גדולה, ואנשים רבים הגיעו לתרום. בנוסף, אני מקבלת פניות ממפקדים ומיחידות בשטח ומסייעת לארגון ציוד ודברים שנדרשים לחיילים.
אני עוסקת גם בעבודת הסבר לציבור בפרט שפות, בשיתוף פעולה עם דוברות עיריית נתניה, כדי להגיע לכמה שיותר תושבים ולחזק את החוסן של הקהילה שלנו. זה הזמן של העורף להיות חזק, מאוחד ולפעול יחד. לא מנצחים אותנו. עם ישראל חי!".