בין מדפי ספרים לזיכרונות: הספרניות ששומרות על הלב התרבותי של נתניה

לרגל 30 שנה להקמת הספרייה המרכזית-מדיה טק העיר בנתניה מבית עמותת רגעים, חזרנו עם חמש ספרניות ותיקות ומנהלת הרשת אל הסיפורים הקטנים, הרגעים המרגשים והמהפכה השקטה שעברה הספרייה - ממקום של השאלת ספרים למרכז תרבות וקהילה חי ותוסס 

יש מקומות בעיר שנשארים בלב גם שנים אחרי שעוזבים אותם. עבור אלפי תושבי נתניה, הספרייה העירונית היא בדיוק מקום כזה. ריח הספרים, השקט בין המדפים, הספרנית שמכירה בדיוק מה אתה אוהב לקרוא והתחושה שמישהו באמת רואה אותך.

לרגל 30 שנה להקמת הספרייה המרכזית-מדיה טק העיר ברשת הספריות העירוניות מבית עמותת "רגעים", נפגשנו עם מנהלת הרשת סילבי אלמוג וחמש נשים שמכירות את הספריות בעיר טוב כמעט כמו את הבית שלהן:
רבקה ג'אן, מנהלת ספריית מדיה־טק קריית השרון במשך 34 שנים
מלכה צחר, מנהלת ספריית נדיבי בקריית נורדאו כבר 32 שנים
רונית אסרף, מזכירת רשת הספריות מזה 38 שנים
רחל גרמנסקי, ספרנית עיון ורוסית מזה 33 שנים
יפה פאייר, רכזת ספרנים כבר 30 שנים

בין הזיכרונות מהימים שבהם הספריות פעלו במרתפים בלי מזגן ועד עידן הדיגיטל וה־AI, הן מספרות על העבודה שהפכה עבורן לשליחות. “לא הייתי רואה את עצמי יושבת כל היום מול ניירת”, מספרת מלכה צחר. “העבודה עם אנשים, עם קהילה, עם סיפורים - זה מה שהשאיר אותי כאן כל כך הרבה שנים”.
רבקה ג'אן מחייכת כשהיא נזכרת בתחילת הדרך. “אנשים באים לכאן כי הם אוהבים ספרים. הם באים לקרוא, לחפש מידע, להירגע. זה מקום נעים. הצוות נעים, הקוראים נעימים - יש בזה משהו מאוד מיוחד”.

“זה היה כמו להיכנס לחנות ממתקים”

לכל אחת מהן יש סיפור על היום הראשון בעבודה. רונית אסרף הייתה רק בת 20 אחרי שירות לאומי כשהגיעה לספרייה הראשונה שלה ברחוב שמואל הנציב.
“עבדתי עם ספרניות ניצולות שואה. הן היו קוראות לי ‘ילדה’. הייתי בטוחה שזה מקום זמני, אבל נשאבתי פנימה. נהיינו משפחה”.
היא נזכרת בימים אחרים לגמרי: “הספרייה הייתה במרתף, בלי מזגנים. היינו נוטפים מחום, והיה מחשב אחד לכולם שהחליף את מכונת הכתיבה”.
גם רחל גרמנסקי לא תשכח את תחילת הדרך שלה בישראל. “לא חשבתי שאצליח להשתלב כי העברית שלי לא הייתה מספיק טובה”, היא מספרת. “בהתחלה אפילו לא קיבלו אותי לעבודה. רק אחרי כמה שבועות התקשרו שוב והציעו לי להיות עוזרת ספרנית”.
מאז עברו יותר משלושה עשורים והיא עדיין שם.
“להיות ספרנית זה לא רק לתת ספר. זו להיות אוזן קשבת. זו עבודה חיה”.

רבקה ג'אן מתארת את הרגע שבו הבינה שמצאה את המקום שלה: “אהבתי על ספרים וספריות. כשהציעו לי להגיע לכמה שעות ולעזור - בשבילי זה היה כמו להיכנס לחנות ממתקים. פשוט ליטפתי את הספרים. אמרה והוסיפה, המקום משאיר אותי מעודכנת וצעירה ברוחי - המפגש עם הנוער ועם הסטודנטים, עם מידע חדש ועם העושר הרעיוני"

פעם הספרנית בחרה בשבילך

הספריות של פעם נראו אחרת לגמרי. בחלק מהסניפים בכלל לא נתנו לקוראים להסתובב בין המדפים.
“הספרנית הייתה מחליטה איזה ספר תקבל”, נזכרות הוותיקות. “כך היה בספרייה ברחוב שמואל הנציב וגם בספרייה שפעלה בשכונת דורה - הקוראים לא היו נכנסים פנימה”.
המהפכה הגיעה בהדרגה. מחשבים נכנסו לספריות, החללים השתנו וגם התפיסה.
“היום הספרייה היא הרבה יותר ממקום של ספרים”, מסבירה יפה פאייר. “אנשים באים לשבת, ללמוד, לעבוד, להיפגש. יש קבוצות, הרצאות, סדנאות, שיעורים פרטיים. זה הפך למקום קהילתי”.
מנהלת הרשת סילבי אלמוג מסכימה: “הספרייה הפכה ל"מקום השלישי" - אחרי הבית והעבודה. בכל העולם הספריות הופכות ממרכזי השאלת ספרים למרכזי תרבות, פנאי וקהילה”. בהתאם לכך, גם סניפי הרשת עברו בשנים האחרונות מתיחת פנים חדשנית, הכוללת עיצוב מחודש של החללים והתאמתם לקהל מגוון. לצד השדרוג הפיזי, הורחבה משמעותית תכנית התרבות, עם פעילויות, סדנאות ואירועים בכל סניפים הרשת, הממקמים את הספרייה כלב פועם של חיי הקהילה.

“כל קורא רוצה את הספרנית שלו”

לצד כל השינויים, דבר אחד לא השתנה: הקשר האישי.
“הספרניות יודעות בדיוק מה כל קורא אוהב”, מספרת מלכה. “אני ממליצה למישהי על ספר, ואז היא חוזרת ורוצה עוד כאלה”.
יפה מוסיפה בחיוך: “כל קורא מגיע לספרן שלו. אם הספרנית שלו לא נמצאת - זו בעיה”.
רחל נזכרת במקרה משעשע במיוחד: “לקוחה נכנסה לספרייה, ראתה שלוש ספרניות אחרות מזו שמטפלת בה בדר"כ ושאלה: ‘מה, היום אין פה אף אחת?’”.
אבל לצד הרגעים המצחיקים, יש גם לא מעט רגעים מרגשים. “אנשים משתפים אותנו בחיים שלהם”, מספרת מלכה. “לפעמים בסיפורים מאוד אישיים וכואבים”.
גם הספרים עצמם מלווים את הספרניות לאורך השנים. מלכה מספרת שהיא “מכורה לרומנים היסטוריים”, ורונית עדיין מקריאה לנכדיה את “אגדות אנדרסן” שהקריאה בעבר לילדים שהגיעו לספרייה. רבקה מתחברת במיוחד לספר “הלבד הגדול” של קריסטין האנה, ורחל מציינת את “בדידותם של המספרים הראשוניים” של פאולו ג'ורדאנו כספר שנגע בה במיוחד. יפה מתרגשת בכל פעם מחדש כשהיא ממליצה על ספרה של לאה גולדברג, "כובע הקסמים", לדורות של ילדים הפוקדים את הספרייה - ילדים שגדלו, וכעת שבים אליה כהורים, יחד עם ילדיהם, להמשיך את הקסם.

השאלת ספרים ללא תשלום

למרות המסכים, האפליקציות והספרים הדיגיטליים - הספריות בנתניה עדיין מלאות חיים.
“יש קוראים שעברו לדיגיטל”, אומרת יפה, “אבל אחרי תקופה, רבים חוזרים. אנשים עדיין רוצים את המגע עם הספר, את ההמלצה האישית, את המקום עצמו”.
לדבריהן, דווקא בשנים האחרונות נרשמה עלייה בז'אנרים מסוימים - מספרות פנטזיה וקומיקס ועד ספרים באנגלית וספרות רומנטית.
ברשת הספריות נפתח מתחם ייעודי לקומיקס, פנטזיה ומדע בדיוני, שמושך בני נוער רבים. “הרבה צעירים קוראים היום באנגלית כדי לשפר את השפה”, מסבירה סילבי.
גם בתקופות חירום, הן מספרות, הספרייה נשארת עוגן עבור התושבים, והמשיכה את הקשר האישי מול הקורא באמצעות שלל אירועים ושירותים מקוונים.
“כל פעם לאחר סגירה. כשאנחנו פותחים מחדש - אנשים מחכים בתור”, אומרת רונית. “קשה להם בלי הספרייה”.
ברשת הספריות מציינים כי שירות השאלת הספרים לתושבים ניתן ללא תשלום, בהתאם לחוק הספריות הציבוריות, במטרה להנגיש תרבות, ידע וקריאה לכלל הציבור.

ומה יקרה בעוד 20 שנה?

רבקה בטוחה שהספרים ישרדו. “אולי יהיו רובוטים שיעשו השאלות, אבל אנשים תמיד ירצו קשר אנושי”.
רחל מחייכת: “אמרו לנו שהטלוויזיה תחסל את הספרים, אחר כך האינטרנט, אחר כך הדיגיטל. ובינתיים אנחנו עדיין פה”.
סילבי אלמוג מאמינה שהתפקיד של הספרנים אפילו יהפוך לחשוב יותר: “בעידן של עודף מידע ו־AI, הספרנים הם אלה שיודעים לתווך בין הידע לבין האנשים. הם כל הזמן לומדים ומתפתחים”.
ואולי זה בעצם הסוד של הספריות בנתניה - לא רק הספרים, אלא האנשים שמאחוריהם.
“היחס האישי תמיד יישאר”, אומרות כולן כמעט פה אחד.
בסופו של דבר, בין המדפים והשקט, הספרייה היא הרבה יותר ממקום לשאול ממנו ספר. היא מקום ששייך לעיר – וללב של האנשים שחיים בה.