זיכרונות כואבים של חג: חגית על פסח בלי איתי חן

המילואימניק שפגשה בבית העלמין; ליל הסדר האחרון שעשה בבית; הקושי לנסח טקסט לעמוד 'יזכור'; הפרויקטים לזכרו והרצון שיזכרו את בנה הרבה יותר מיומיים בשנה. חגית חן, אימו של גיבור ישראל איתי חן הי"ד, ממשיכה לכאוב את לכתו, מתגאה בחיילים ועדיין לא יכולה לחזק אחרים

השילוב המובנה בין העשייה העשירה והמגוונת של חגית חן לכאב הבלתי נגמר על אובדן בנה, גיבור ישראל איתי חן הי"ד מנתניה, ניכר בכל רגע בשיחה עמה. הרצון להיאחז במשפחתיות לצד הזיכרונות מליל הסדר האחרון בו נכח, הביקורים התכופים בבית העלמין בקריית שאול חרף המלחמה ואיום הטילים, והפרויקטים שהיא מקדמת לזכרו כדי שייזכר הרבה מעבר לימי הזיכרון הלאומיים.
"עוד יום", נאנחת חגית כשאני שואל לשלומה. "אני נוסעת הרבה לקריית שאול לבקר את איתי למרות ששם יש יותר אזעקות מאשר בנתניה. קשה לי לא לבקר אותו, וזה המקום היחיד אליו אני מרשה לעצמי לצאת מהבית. הכאב לא מפסיק".

על תקופת חג הפסח בלי איתי היא מספרת: "המחשבה הראשונה היא שאין לי ראש בכלל לעשות ליל סדר בלעדיו, מה גם שהביקורים אצלו היו תכופים יותר סביב ערב החג, אבל בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאני גם אמא של רועי ואלון ומגיע להם ליל סדר. האחיות של רובי הגיעו עם הילדים ועשינו את החג בנתניה. נכנסנו ויצאנו מהממ"ד, הדלקנו נר לאיתי וחשבנו עליו בעיקר בשירים. הוא לא היה בקטע של המאכלים, אבל אהב מאוד את השירים וכשהיה מגיע תורו קרא את ההגדה מהר יותר כדי לזרז עניינים ולהגיע לחד גדיא. רועי היה קורא לאט יותר בתור קונטרה. איכשהו שרדנו את הסדר".
עוד הוסיפה חגית כי "מאז שאיתי התגייס השיח היה כל הזמן אם ייצא בפסח. בחג שלפני ה-7 באוקטובר אני זוכרת שהוא העדיף להיות עם החברה שלו, נטע סימון, אבל היא אמרה לו להיות עם המשפחה ושייפגשו למחרת. היא עזרה לו להחליט להיות איתנו וזה נגע מאוד לליבי. הוא בחר טוב. עד היום אני בקשר איתה ועם ההורים שלה, ותמיד עובר לי בראש מה יכול היה להיות לולא נחטף ומה צפן להם העתיד אחרי הצבא. הם תכננו לנסוע לארה"ב והוא שמר על ימי החופש שלו כדי להיות איתה. זו החמצה שאני חשה כל הזמן".

תמונה בכיס

חגית אף פעם לא לבד בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, שמטבע הדברים מלא מבקרים כואבים. חלקם מזהים אותה ומגיעים לשוחח. אחד מהם, מילואימניק מיחידת יהל"ם, ריגש אותה במיוחד השבוע. "הוא זיהה אותי, סיפר לי שהוא בסבב מילואים חמישי ותיאר כיצד במשך תקופה ארוכה הוא הלך עם תמונה של איתי בכיס וחיפש אותו יחד עם הפקוד שלו שנפטר לאחרונה", היא מספרת. "החטופים תמיד היו לנגד עיניהם וזה הזכיר לי איך תמיד פחדתי נורא שחייל ייהרג במבצע חילוץ ולא רציתי לקחת על זה אחריות למרות שזו לא החלטה שלי. הוא אמר לי שאין סיכוי שהיו משאירים שם אף אחד. זה היה מאוד מרגש".
כחמישה חודשים עברו מאז חזר איתי, וכידוע המציאות שוב עצרה מלכת בשל מלחמה נוספת וכואבת בשרשרת. "קטונתי מלהחליט אם המלחמה הזו הכרחית או לא ואני בעיקר רוצה שהיא תיגמר כבר", אומרת חגית. "כל חייל שנופל בדרום לבנון זה חץ בלב, ובעיקר קשה לי לראות את האימהות שנקרעות. אני לא מרגישה עם פז"ם של שנתיים וחצי, אלא רק חמישה חודשים באירוע והכל מרגיש לי נורא טרי. רובי הולך לניחומי אבלים, אני מעריצה אותו ולא יודעת מאיפה הוא מצליח לשאוב את הכוחות. אני עדיין צריכה שיחזיקו אותי ולא יכולה לחזק אחרים".

גם אצל בני הזוג חן המלחמה עצרה לא מעט תהליכים. "התחלנו תהליך שיקום כדי לטפל בעצמנו. לא היינו מסוגלים לעשות זאת עד שאיתי חזר וההכרה שאנחנו משפחה שכולה חדשה מבחינתנו", אומרת חגית. "עכשיו הכל נעצר ובהקפאה, אבל אנחנו עדיין מנסים להרים ראש ואני מנצלת את הזמן לעסוק בפרויקטים, מה שלא הייתי מסוגלת לעשות לפני שהוא חזר. אני לא אוהבת את המילה הנצחה, אלא עושה את הדברים לזכרו".
בין הפרויקטים עליהם מדברת חגית נמצא ספר לילדים, שייכתב עבור ילדים בגובה העיניים ויעניק להם ערך. "זה נשמע מוזר לנסות לכתוב ספר ילדים שלא יהיה עצוב מדי, אבל אני נעזרת בסופרת ילדים מנוסה ורוצה שיידעו שאיתי היה ילד שמח עם ערכים וחיים טובים שתמיד רצה לתת מעצמו לאחרים", היא אומרת. עוד על הפרק: ספר למבוגרים שיעסוק במאבק הממושך שניהלה המשפחה להחזירו, ואפילו סרט אודותיו.
"אנחנו מעסיקים את עצמנו רק במה שקשור אליו", מדגישה חגית באומץ. "חשוב לי שכולם יידעו שהסיפור של איתי לא נוגע רק ליום הזיכרון וה-7 באוקטובר. אני רוצה שישמעו עליו יותר מיומיים בשנה ועושה דברים משמעותיים ונאמנים לצורה בה הוא ראה את החיים".
אחד הדברים הקשים לה ביותר הוא לנסח טקסט לזכרו של איתי באתר 'יזכור', אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, לקראת יום הזיכרון. "איך אסכם את החיים של הבן שלי בכמה משפטים? זה נורא ואיום", היא מנסה לתאר את התחושה הבלתי אפשרית. "זה קשה מאוד, אבל אני חייבת את זה לאיתי. גם בבית הספר שלו, אורט גוטמן, רגישים מאוד ורק כעת פתחו דף לזכרו לקראת יום הזיכרון. הם הבינו את הרגישות וקיבלו את זה שלא מתעסקים בכך עד שהוא חזר".

חיזוק וערכים

כזכור, הכאב העצום של משפחת חן מהול בכעס על טיוח המקרה, וההורים רובי וחגית נותרו עם שורה ארוכה של שאלות פתוחות, כמו למה לקח 760 יום להחזיר את איתי, מדוע סוכלה חזרתו מספר רב של פעמים וכתוצאה מכך נאלצו 'לקרוע את הגלובוס' הלוך ושוב כדי להתחנן לעזרה במשך למעלה משנתיים.
"מכורח הנסיבות, כשאיתי חזר הייתה פגישה בעניין הדו"ח עם הגורמים המוסמכים, אבל החלטתי שאני לא רוצה להיות מעורבת. זה היה קשה לי מדי", היא משחזרת. "רק רציתי לדעת שהוא חזר שלם ולא התעללו בו, זה הספיק לי".
מה לגבי התשובות שדרשתם לקבל על מחדלי ה-7 באוקטובר?
"אין שום התקדמות ואני חושבת שעד שדברים לא יזוזו ברמת המדינה, לא נגלה משהו כמשפחה. מרגע שאיתי חזר אין לנו גישה למידע חדש, ולצערי לא הצלחנו להתקדם בחקר האמת".
מהיכן בכל זאת ניתן לשאוב תקווה בימים אלה?
"יש לי גאווה גדולה בחיילים שלנו. שם נמצאת התקווה בעם הזה שיודע להתגייס, כמו המפגש שלי עם המילואימניק מיהל"ם. אנחנו צריכים יותר אנשים כמוהו. אלו האנשים שהמדינה שלנו נשענת עליהם ויש אנשים טובים וערכיים שנמצאים בחזית. אני עדיין מרגישה את העם שלנו, כשבאים לחזק אותי, אם זה ברחוב פנים אל פנים, ברשתות החברתיות או שכנים שמביאים עוגה ומחבקים דרך אוכל. אכפת לאנשים מהמשפחה שלנו וזה בהחלט נותן לי פתח לתקווה".