713 ימים לשבי: עצרת הזדהות מרגשת בנתניה

בני משפחות החטופים, אנשי ציבור ותושבים התכנסו בנתניה בקריאה לאחדות ולקץ הסבל 

אמש (חמישי) התקיימה ברחבת המזרקה בקניון עיר ימים בנתניה עצרת מרגשת ומעוררת הזדהות, לציון 713 הימים לשבי של החטופים שנותרו בידי חמאס מאז מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר. תושבים רבים הגיעו לתמוך במשפחות החטופים.

בין המשתתפים היו בני משפחות החטופים: משפחתו של סמ״ר איתי חן תושב העיר; נעמה, אחותו של עומרי מירן החטוף בעזה; אביבית יבלונקה, אחותו של חנן יבלונקה ז"ל; הושע חגי, אחיו של גדי חגי ז"לבעצם עוד דבר שהעירו לי אחרי,״בונות אלטרנטיבה״ שהגיעו עם שלטים וכן ח"כ סימון דוידסון, חברת המועצה ורד פטל, ותושבים רבים. את המופע המוזיקלי ליוו הזמרים ענת הראל ונועם אקוטונס.

חגית, אם איתי חן, נשאה דברי תחינה וכאב: "עד מתי? שכבר יסגרו את המלחמה הנוראית הזאת, יחזירו את החטופים, יחזירו את החיילים והמילואימניקים הביתה. קשה לנו מידי. תודה לכל אחד ואחת שמגיעים לפה. אנחנו עם אחד ובסוף אני מקווה שנצליח."

רובי חן, אביו של איתי, דיבר גם על האובדן הרחב: "קשה לראות את התמונות של ארבעת החיילים. 908 חיילים כבר נהרגו במלחמה הארורה הזאת. מתי זה ייפסק"?
כמו כן ציין רובי את חודש הסליחות ואת הרמת הכוסית של סניף הליכוד בנתניה בה השתתפו "התלבטנו אם להיות יחד עם המפגינים מחוץ להרמת הכוסית, או להיכנס והחלטנו שיותר נכון לנו לדבר עם הנוכחים. ניסיתי לדבר עם השרים גדעון סער, לוין ואחרים שיראו שזה לא משנה לנו אם כן ביבי או לא ביבי. היה קשה לנו לשמוע את המפגינים בחוץ צועקים "שונאים אתכם, שונאים אתכם!" אנחנו כולנו יהודים. אנחנו בחודש של סליחות, ערבות הדדית ותיקון. אילצנו את שרי הליכוד להסתכל עלינו ואני מקווה שזה עשה להם משהו. אומרים "שנה וקללותיה" וזו באמת היתה שנה מקולקלת - אף אחד לא חשב שנהיה פה גם בראש השנה הזה. ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר"

אביבית יבלונקה סיפרה על האובדן והחוסר וודאות שחוותה: "חנן היה במסיבת הנובה, יצא בין הראשונים מהמסיבה לכביש 232 ושם נורה בחזה. הוא נחטף והגיע לבית החולים האינדונזי, שם נרצח והובא למנהרות בג'באליה. אנחנו לא ידענו שחנן לא בין החיים עד שהשיבו אותו מעזה יום ואנחנו יודעים מה זה לחיות בחוסר ודאות. אני הייתי בחוסר וודאות הזה 9 חודשים."

הושע חגי נשא דברים מלאי זכרון על אחיו גדי ועל בת המשפחה ג'ודי שנקטעו חייהם: "אנחנו קברנו  ב-11.6 את גדי וג'ודי. חשבנו שמשם נשתקם ונמשיך הלאה. אבל זה לא כך. הרגשתי אחרי ההלוויה שאני לא מסוגל לקום מהמיטה. גדי אח אהוב וג'ודי אהובה - גדי היית לי אח, הקשבתי למנגינת החליל שלך, במטבח היית אמן, היה לך חום ושנינות שרק אנחנו המשפחה והחברים ידענו לפענח, ג'ודי, אשה של נתינה, היית הלב הפועם של המשפחה, המרחב הבטוח. השבילים בקיבוץ זוכרים את צעדיכם ונשארו ריקים. הילדים והנכדים ממשיכים את דרככם. אין נחמה אמיתית אבל יש זכרון ואני מבטיח שהזכרון הזה לא ייכבה."

העצרת כללה קריאת שמות, תפילות וקטעי זמר מרגשים, ובמהלכה קראו הנוכחים לאחדות חברתית ולמאמץ ממשלתי להחזרת כל החטופים. המשפחות הדגישו שוב ושוב את הצורך בתמיכה ציבורית מתמשכת ובזיכרון הציבורי עד שכולם ישבו בחיק משפחותיהם.