המאבק של האתיופים, הוא המאבק של כולנו

מאין ספור שיחות, שניהלתי השבוע עם נציגיהם של בני העדה האתיופית, גיליתי משהו חדש. מתברר, שהדבר שהם הכי שונאים, זה הטייטל שהשתמשתי בו כרגע – "בני העדה האתיופית"

"אנחנו לא בני העדה", "אנחנו ישראלים", הם אומרים. "תקראי לנו "יהודי אתיופיה", יוצאי אתיופיה", "אתיופים", אבל לא בני העדה.

הטעות הזאת שעשית כרגע, עושים גם כל העיתונאים האחרים. מכאן צומח שורש הבעיה. אתם עדיין לא מבינים "אנחנו ישראלים!!! נולדנו כאן, למדנו בבית ספר, היינו בצבא".

או קי, אז הייתם בצבא, אבל עדיין, תסתכל על אחוזי הפשיעה, נשירה מבתי הספר, זכאות לבגרויות – אין לזה שום ממשמעות? אתם מדברים על הפליה בתעסוקה. אבל, למה שבעל העסק ירצה להעסיק מישהו עם עבר פלילי, שלא סיים 12 שנות לימוד.

התשובה של הבחור הכתה בי. "עד שאנשים כמוך לא ישנו את גישתם, שום דבר לא ישתנה", הוא אמר, בעודו מסתכל ישרות לתוך העיניים , לא נותן לי להוריד את המבט. "זאת גזענות, את יודעת ", המשיך כמעט בלחש.

"טוב", אמרתי לעצמי, "זה כבר היה מוגזם. אני לא גזענית, אלא בדיוק להפך. אני תומכת במאבק, אני מרגישה ויודעת שהוא צודק, יש לי חברים אתיופים " . אבל המילים התהדהדו בראשי, גם יום למחרת. הרי, אם להיות אמתית, החברים האתיופים שלי, הם לא בדיוק חברים, הם יותר מכרים.

מה באמת עשינו כדי להבין יותר טוב את הצעירים שיצאו להפגנות, תקפו שוטרים, הפכו ניידות ועיבדו את עשתונותיהם? מה הניע אותם? מאיפה כל התסכול? בנתניה יש קהילה אתיופית הכי גדולה בישראל, אבל הם איכשהו תמיד בצד: בגנים המוזנחים, בחדרי המדרגות של בנייני הרכבת המתפוררים, בחצרות ובסמטאות. אולי הגיע הזמן להכיר אותם? דבר אחד הצליחו להשיג מארגני המחאה – הם הפכו את האתיופים לפופולאריים כמו שמעולם לא היו. פתאום הם בפרונט, בכותרת של כל העיתונים, פתוחים את המהדורות של חדשות. אז בוא לא נתן לזה לגווע!

כותבת המאמר: מרינה גולן, עיתונאית