אבא-בלוג: עגילים

על הורים ומחנכים מטעם עצמם, שלא יפספסו הזדמנות לחדור למרחב הפרטי שלנו ולספק תובנות ועצות (ובקיצור: הערות) על גידול ילדים

"אוי ואבוי! ככה עשיתם לקטנה עגילים בלי לשאול אותה בכלל?"

הרמתי את מבטי, שבדיוק נח לו על חיוכה המתפנק של שי שעה ששיחקה בארגז החול. אמא של גפן עמדה שם עם ידיים על המותניים ושפתיים קפוצות, כשעיניה רושפות לכיווני במבט מלא אשמה. 

"כן, היא כבר כמעט שנה עם העגילים האלה", הפטרתי ביובש. "לדעתי זה הכי יפה לה בעולם".
"אולי לדעתך", היא סירבה להרפות. "אבל מה איתה? עוד מעט היא תגדל ואולי בכלל לא תרצה אותם".
"אז שתוריד", ממש לא הבנתי מה היא בעצם רוצה ממני.
"חוכמה גדולה", ענתה בלי למצמץ. "אבל החורים יישארו. זה ממש חוסר אחריות".
משכתי בכתפיי. זו בערך הפעם השלישית בחודש האחרון שאמא של גפן מוצאת לנכון להעיר לי על העגילים של שי, אלו שאני ואמא שלה השתוקקנו לעשות לה עוד בטרם נולדה, ורק חיכינו לרגע המתאים. 

אבל למה בעצם אני מופתע? הנטיה, שלא לומר החובה, של הורים בישראל להרשות לעצמם לחדור בחופשיות למרחב הפרטי של הורים אחרים עם שפע עצות ואבחנות דקות שגילו בלעדית רק אתמול באדיבות ד"ר גוגל, עברה כבר מזמן את גבול הטעם הטוב, אז מה זו עוד הערה על נושא פעוט כמו עגילים?

בינינו, הבעיה האמיתית היא בעצם לא העגילים, אלא שפשוט אין לי דרך להתחמק מהאמא הזאת. אנחנו גרים במושב יפהפה של מטר על מטר בשרון, אבל בכל פעם מחדש הוא נראה לי קצת פחות יפה, כשאני נאלץ לפגוש אותה פנים אל פנים בקופה של המכולת המקומית.

תוסיפו לזה את העובדה שלא מזמן שינינו לילדה סטאטוס ועכשיו הבנות שלנו גם באותו הגן, ותקבלו מפגש חזיתי וסופר מעצבן לפחות פעם ביומיים, במקרה הטוב.
"נמאס לי", החלטתי. "בפעם הבאה אני אענה לה!".
רבאק, לאן הגענו?
הרי בכל שבוע בממוצע, לצערי הרב, נשכח בישראל פעוט במכונית ורק נס (שבדרך כלל לא מתרחש) גורם לו לשרוד את החום הלוהט בפנים, וגם זה אם מישהו שם לב למחדל הנורא בזמן.
עמודי הפלילים בעיתון מלאים בהורים שמכים את ילדיהם חסרי הישע עד זוב דם, משאירים עליהם סימנים כחולים שספק אם יירדו בזמן הקרוב ואחר כך טוענים בבית המשפט שרק 'הפליקו' להם כדי לחנך.
אין משהו חשוב יותר לדאוג לו מלבד העגילים של הבת שלי???
ואולי כאמור, הבעיה בכלל אחרת. אולי פשוט התרגלנו שבמציאות של מדינת היהודים, בואכה 2016, כל הורה יכול להתחפש כאוות נפשו למחנך לעת מצוא, ולהשחיל לך ככה על הדרך הערות עוקצניות בכל מה שקשור לילד שלך.
אוקיי, בואו נהיה כנים ונתמקד – מדובר בעיקר באמהות.

עוד לא ראיתי אבא שטרח להטיף לאבא אחר שלא גרב לפעוט שלו גרביים כשיש רוח בחוץ.
אבל אמהות? אוהווו. אני מזמין אתכם (ואתכן!) פעם אחת ובכל רגע נתון לסיבוב קצר בקניון שרונים. כל אמא שניה שנתקלת בתינוק בוכה מחוץ לעגלה הפרטית שלה, מרשה לעצמה לטעון בפני אמו ההמומה שהוא בטוח(!) מת לציצי/עייף/מילא את החיתול שלו בכל טוב ועוד שאר אופציות בלתי ידידותיות למשתמש.
ולי? לי אפילו יותר קל להעיר. אני לא מניק, ומה אתם יודעים? מעולם אפילו לא ילדתי. ככזה, לתפישתן, אין לי שום זכות להכניס את שי שלי לג'ימבורי בחולצה קצרה אחרי שש בערב, כי לפני שאספיק להתעטש, היא כבר תחטוף דלקת ריאות.
ואני עדיין מתעקש לנסות ולהבין – למה? 

למה אם הבן שלך גדול יותר (בגיל בלבד!) מזה של אחרת, שלא לדבר על מקרה בו יש לך ילד או שניים יותר, קיבלת רשיון אוטומטי לרסס שטויות 'חינוכיות' בלי הכרה לכיוון אמא שלו?
במה את אמא טובה יותר?
את יודעת מה הרקע של כל אחד ומה הנהלים שלהם בבית?

והכי חשוב – איפה כתוב לעזאזל שכולם, כולל כולם, חייבים לגדל את האוצרות היקרים להם מכל בדיוק אותו הדבר?
מה הרעש המציק הזה עכשיו? שעון מעורר! כמה זמן אני כבר עם המחשבות המטונפות האלה?
לא משנה. השעה שבע וחצי ואני צריך להעיר את שי ולארגן אותה לגן. ממש אכפת לה שאבא רותח מעצבים..
כבר שבועיים שאשתי מתחננת שלא אענה לה. "הילדה רק נכנסה לגן, מה אנחנו צריכים עכשיו להסתכסך עם הורים אחרים?", היא טוענת, יש לומר במידה רבה של צדק.
אבל צר לי, הגעתי (תוך פרק זמן קצר מן המקובל) לנקודת האל-חזור. היום אני הולך לשים לזה סוף.
קוראים לי אור בוקר, לא יצאתי מהארון – אבל אני הכי גאה בעולם שלבת שלי יש עגילים.
הנה שער הכניסה. ומיד אחריו גם החיוך המעצבן והמתנשא של אמא של גפן.
"זו הפעם האחרונה שאת מעירה לי על העגילים של שי!", הגברתי את קולי היישר אל תוך האוזניים נטולות העגילים שלה. היא האדימה כולה. תחילה נראה היה שבכוונתה לענות, אך במחשבה שניה השתתקה ולא אמרה דבר.
נפרדתי משי בחיבוק אמיץ ונשיקה ופניתי ללכת, מרוצה מעצמי. מי יודע, אם אקדים את מועד הקניות בצהריים, אולי אפילו אצליח ל'פספס' את האמא-מחנכת במכולת.

אור בוקר, נשוי+ שתי בנות ואבא בכל רמ"ח איבריו