עדן קהלני בבלוג אישי: גירושין זה סיפור עצוב

אפתח ואומר שגירושין זה סיפור עצוב. ברצינות. אל תנסו להיות מצחיקים ולהגיב באיחולי "מזל טוב ובשעה טובה" וגם לא "היום כל אחד מתגרש, זה נהיה טרנד".

התחושה של פירוק משפחה שהייתה קיימת וכעת היא איננה היא תחושה עצובה, מתסכלת ולרוב מלווה בהמון רגשי אשמה.

אך עם כל זאת, לעניות דעתי, ישנם מקרים שלמען שפיותם של בני הזוג ולמען שלומם ורווחתם של הילדים, גירושין הוא דבר בלתי נמנע שרק יעשה טוב לכולם. למרות הקושי והכאב הכרוך בדבר.

לא ניתן לזייף בועה משפחתית שמחה ומאושרת

כשהתגרשתי, אנשים הרימו גבה ושאלו אותי "הרי אתה כל כך אוהב את הילדות שלך, אולי למענן אל תפרקו את המשפחה?" אז תנו לי להגיד לכם על זה משהו: לא ניתן לזייף בועה משפחתית שמחה ומאושרת אם היא לא באמת כזאת. ילדים הם עם חכם, אל תנסו לעבוד עליהם. חוץ מלגרום להם נזק רגשי שעלול להשפיע גם על חיי נישואיהם בעתיד, אתם מגדלים אותם לתוך מציאות מתסכלת ועגומה. מניסיוני האישי למדתי שילד מאושר זה ילד שרואה את אבא ואת אימא שמחים גם אם הם לא חיים ביחד. אני זוכר שחניכה ניגשה אלי יום אחד והצהירה שהיא לא מדברת עם הוריה יותר. כשהתעניינתי מדוע, היא הסבירה שהם קיבלו החלטה להתגרש. "אתה יודע כמה סבל וצער היה נמנע ממני אם הם היו מחליטים את זה לפני עשר שנים?! למה הם סחבו את זה עד עכשיו?!"

השאלה "למה התגרשתם?" היא שאלה חסרת טאקט

אני יודע, אנו בני האדם אוהבים לפטפט ולרכל. ואם מדובר במקרה של זוג שמתגרש, אז אדרבה. ואם מסתתר מאחורי גירושין אלה סיפור עסיסי? אז בכלל אנו מכינים מהם מטעמים.
העניין עם רכלנות, שככל שהם עוברים עוד אוזן, הם מקבלים תוספת מעניינת עד שהסיפור המקורי כבר לא קיים. במקום הסיפור האותנטי קם סיפור מומצא שעלול לפגוע קשות בבני הזוג ובילדים.
אנא, גלו איפוק כשאתם שומעים מחברך שהוא מתגרש. לדוגמה, השאלה "למה התגרשתם?" היא שאלה חסרת טאקט. אם נרצה נספר לכם לבד. תודה.
במקום זה נסו לגלות רגשי אמפתיה והזדהות. "איך אתם מסתדרים? במה ניתן לעזור?" יהיו שאלות מועילות יותר.

הבדידות והריקנות נוגסים בכל חלקי חייך

התקופה של הליכי הגירושין ומתן הגט היא הקשה מכל. אינך מעכל את מה שקרה. אתה ממשיך ללכת לעבודה ולחייך לכל הסובבים אותך כרגיל. כששואלים לשלומך אתה עונה בביטחון רב שהכול בסדר. אך שלב ההכחשה אינו נמשך נצח. את מקומו תופסת תחושת האובדן. הבדידות והריקנות נוגסים בכל חלקי חייך. וכאן, חברים ומשפחה, כאן בדיוק אנו זקוקים לכם! אנחנו צריכים שתרימו אותנו כשהכי קל לנו לשקוע במצולות הדיכאון. זכור לי לטובה כיצד המורה לספורט בבית הספר בו לימדתי היה ניגש אלי בכל בוקר, מחבק אותי ואומר לי "זכותך לאהוב ולהיות נאהב". זהו. לפעמים משפט קטן יכול לתת לנו אור וכוח לשרוד את הימים החשוכים האלה.
זכרו, כולכם מכירים זוגות שהתגרשו. תהיו שם בשבילם. תעודדו אותם, תוציאו אותם בכל מחיר מהבית, ואם הם ממש עקשנים אז תבואו להתנחל אצלם בסלון. העיקר שלא יהיו לבד. הקו בין להתאבל ולהתעצב על המצב, לבין לשקוע לדיכאון הוא דק מאוד.

השלב הבא- שלב ההסתגלות

כיצד אני מסביר לילדים שיש לאבא בית משלו ולאימא בית משלה?
כיצד אני לומד לרסן את מסעות הקניות והפינוקים עבורם, שבאים כצורך לחפות על רגשי האשם שלי?
כיצד אני מתמודד עם השינוי הכלכלי שגירושין גורמים?
מתי ואיך מתחילים לצאת לדייטים מחדש?
כיצד לומדים מה זה משמורת משותפת\הסדרי ראיה? מזונות? חצאי תשלומים? בהתחלה זה נשמע מאיים ולא ברור.
מהם הזכויות שמגיעות לי כגרוש\ה?
למי אני פונה כשאני נתקל בבעיות וקשיים?
והכי חשוב- כיצד אני לומד לתקשר בצורה נכונה עם בן\בת הזוג אתו\ה גרתי עד כה?

אחת לשבוע אעלה בלוג שבו אתמקד בנושא מסוים ועליו ארחיב ככל הניתן.
מקווה שתפיקו תועלת!

על הכותב: עדן קהלני, גרוש ואב לשניים, עוסק בהוראת חינוך מיוחד ונוער בסיכון ומוביל פרויקטים חברתיים 

בלוגים נוספים של עדן קהלני:

מה עם להתנצל בפני עצמכם?

ראש השנה, אז והיום

רוב חיי הייתי אדם שמן

מסיבות סוף שנה- עד היכן?

עד מתי נהיה חשוכים?

חופשה משמעותית או סיוט מתמשך?