כבר ארבעה עשורים שרחמים תגאייה מלמד ומחנך. בצעירותו נכלא ועונה בכלא באתיופיה בשל יהדותו ורצונו ללמד עברית ולעלות לארץ ישראל. לאחרונה הוציא לאור אוטוביוגרפיה מרתקת בשם "קח אותי במזוודה" המתארת את קורותיו כל הדרך להגשמת החלום. "עברתי גיהינום ולא חשבתי שאצא חי, אבל הקב"ה זיכה אותי וקרה לי נס", הוא אומר 

רחמים-תגאייה

רחמים ומולו תגאייה

רחמים תגאייה עבר מסע ארוך ומפרך עד שזכה להיכנס אל הארץ המובטחת. בן הקהילה האתיופית, שמגיל שמונה ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, לא נתן לאיש לעצור אותו גם לא כשנעצר, נכלא והואשם במרד בשלטון ושרד כדי לעלות עם משפחתו ארצה, להרחיב אותה בארץ הקודש ולחנך דורות של תלמידים בישראל. במקביל, שקד על כתיבת ספרו האוטוביוגרפי "קח אותי במזוודה", שראה אור לפני כחצי שנה. מי ששרד בדרך נס והגשים את חלומו לעלות ארצה במבצע צבאי מורכב, ידע שעליו לספר את סיפורו עבורו, עבור משפחתו ועבור רבים מבני הקהילה האתיופית שקולם לא נשמע וסיפורם מעולם לא הונצח בצורה מסודרת.

שלושה נדרים בכלא

"האתגר הראשון שלי היה ללמוד עברית וללמד אותה את ילדי הקהילה שלנו", מספר תגאייה בראיון ל"נתניה נט". "הצלחתי בכך, אבל השלטונות חשדו בכוונתנו לעלות ארצה עד שתפסו אותי". רחמים נכלא במשך שבעה חודשים ועבר עינויים קשים. "עברתי גיהינום בכלא כולל עינויים קשים מאוד", הוא אומר. "בתקופה ההיא אנשים הוצאו להורג כמו זבובים וגיליתי ששמי היה ברשימת החיסולים. אלה היו שבעה חודשים שהרגישו כמו שבע שנים. נדרתי בכלא שלושה נדרים שלא אוותר ואמשיך ללמד עברית ותנ"ך, שאתגייס לצה"ל ואתרום ככל יכולתי ושאמשיך לחבר בין הקהילה האתיופית לישראלית. ברוך השם הקב"ה זיכה אותי וכל הנדרים שלי התקיימו. קרה לי נס, לא חשבתי שאצא חי".

בבוקר ה-28 באפריל 1984 נחת בשדה התעופה בלוד מטוס הרקולס צבאי שהכיל כ-400 עולים והגיע בטיסה ישירה מסודן במסגרת מבצע צבאי מורכב וחשאי. בגיל 29, יחד עם אשתו מולו (מלכה) ובניו אבי ודוד, הגשים רחמים תגאייה את חלומו הגדול ועלה לישראל. בנו השלישי, חננאל, עבר את התלאות בבטחה בבטן אמו ונולד בארץ. מאוחר יותר נולדו לבני הזוג שני בנים נוספים ניסן ויאיר. תחילה התגוררו במרכז קליטה בעפולה במשך חמש שנים, משם עברה המשפחה לקריית נורדאו בנתניה ובעשור האחרון היא מתגוררת בקריית השרון. תגאייה, שיחגוג בדצמבר יום הולדת 64, הנו אב לחמישה בנים וסב לארבע נכדות ושלושה נכדים. בישראל הוכר כאסיר ציון.

רחמים-תגאייה

משפחת תגאייה 

המורה האתיופי הראשון

במשך שמונה שנים תמימות, טרם עלייתו ארצה, לימד רחמים עברית ותנ"ך את בני הקהילה. כשנה לאחר עלייתו למד במשך שנתיים הוראה בסמינר למורים בחיפה. בהמשך עשה תואר ראשון ושני בחינוך. במקביל, עם סיום לימודי הסמינר התגייס כהנדסאי ולאחר ארבעה חודשי טירונות שירת במסלול מילואים במשך 12 שנים. בארץ הפך למורה הראשון בן הקהילה האתיופית ובאופן מפתיע במקצת לימד בעיקר אנגלית לצד לימודי עברית של כתות עולים. תחילה לימד בעפולה בה התגורר ובנתניה עבד בתחילת הדרך שבע שנים בבית הספר רמב"ם ובמשך 18 שנים בחטיבת שפירא. לפני כחמש שנים יצא לפנסיה ופרש ממשרד החינוך, אך ממשיך לעבוד להנאתו ולהגיש תלמידים לבגרות בשפה האמהרית. באמתחתו 40 שנה כמורה ומחנך בישראל. מעבר לשעות העבודה העביר סדנאות שעסקו בקליטה ובחיים הלא פשוטים באתיופיה.

במקביל, שקד על כתיבת הספר. כל פעם קצת עד הפיניש בדמות שנתיים אינטנסיביות. לפני כחצי שנה יצא לאור "קח אותי במזוודה". לדאבונו, בסמוך ליציאת הספר נפטרה אמו, טג'ה (טובה) ז"ל. "סיפרתי לאמי שאני כותב ספר והיא אפילו ראתה אותו, אבל כוונתי הייתה לשבת לידה ולספר לה אותו, ולצערי לא הספקתי", הוא אומר בעצב. "הרעיון של כתיבת הספר לא היה היהלום הגדול עליו חלמתי באתיופיה, אבל הוא נבע מכל הקשיים וגם הדברים הטובים שעברו עלי בדרך. השפה העברית היא קודש הקודשים עבורי. היא מחברת אותי לתורה, לארץ ולעם ישראל".

רחמים-תגאייה

ספרו של תגאייה "קח אותי במזוודה" 

עד כמה חשוב לך להעביר הלאה את קורותיך?

"זה מאוד חשוב לי. אני איש של שאיפות וחלומות. אין לי מנוחה ואני עושה כל מה שצריך כדי להעביר הלאה את הסיפור שלי. מדובר במסע מייגע של גבורה ובסיומו הגענו לארץ הקודש. אני מרגיש שאני משמש כשופר של רבים כי יש הרבה סיפורים ותלאות שלא נכתבו בצורה מסודרת. כתוב בתורה שארץ ישראל נקנתה בייסורים ואנחנו עברנו בדיוק את זה. עשינו יציאת מצרים שניה בדמנו ובעצמותינו. ידעתי שאני חייב לספר את הסיפור שלי ממקור ראשון. המשפחה הגיבה בהתלהבות, תומכת וגאה בי מאוד. גם בקרב הקהילה זכיתי להמון מחמאות על הספר".

למה בחרת בשם "קח אותי במזוודה"?

"בבחירת השם יש מסר מאוד מיוחד, אבל כדי לגלות ולהבין אותו צריך לקרוא את הספר".

כאיש של שאיפות וחלומות, מה התכניות בהמשך?

"אני רוצה לעשות דוקטורט בחינוך ואולי לכתוב ספר נוסף ומקיף יותר על הקהילה האתיופית. יש עוד הרבה לספר".