בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מקרים בהם נשכחים ילדים במכונית על ידי הוריהם. מדובר בסיטואציה קשה וקורעת לב, שקשה להתמודד עמה. בכל פעם מוסבר לציבור כי נגד ההורים הרשלנים לא יפתח הליך פלילי, בשל הסבל הרב שנגרם להם מהמקרה הטרגי עצמו 

לדברי עו"ד חנה דוד, העוסקת בדיני תעבורה, הגישה הסלחנית הזו כלפי הורים היא יותר נכונה, אנושית ומוצדקת, אך היא תוהה מדוע אותה הפרקליטות מתייחסת בצורה חומלת אל שכחני הילד ברכב ובצורה אחרת להורים שמאבדים את ילדם כתוצאה מתאונת דרכים שנגרמה באשמתם.
תינוק ננעל ברכב

תינוקת ברכב | אילוסטרציה: fotolia

תחושת האשמה של הורה שגרם למות ילדיו היא התחושה הנוראה ביותר שקיימת, תחושה שתלווה אותו לאורך כל חייו, ונסיבות המוות, אם נגרם בתאונה בשגגה או כתוצאה משכחת הילד ברכב, כלל אינן משנות להורה האבל. לדברי עו"ד דוד, גם אין בין העבירות הללו כל הבדל מבחינת החוק הפלילי. לדבריה, מי שעושה הפרדה בין הורים השוכחים את ילדיהם ברכב, לבין אלה שמעורבים בתאונת דרכים בהם נהרג ילדם – חוטא חטא נורא.
אך זה בדיוק מה שהמשטרה עושה. היא פותחת נגד ההורים שאיבדו את ילדם בתאונה חקירה פלילית, על פי רוב בסיומה גם מוגש נגד ההורים כתב אישום חמור על ידי הפרקליטות ורק לבסוף, חומל עליהם השופט, ועל פי רוב מטיל עליהם עונש מאסר על תנאי או עבודות שירות ומטיל עליהם פסילה משמעותית מבלי למחוק להם את הרישום הפלילי המכביד שילווה אותם לשנים רבות קדימה.

"לא יכולתי עוד להדחיק את המקרים הללו"

"הגישה שמבדילה בין תאונה לתאונה, בין טעות של הורה אחד למשנהו היא מוזרה ומקוממת, וחייבים לשים לה סוף", טוענת עו"ד דוד. "כשם שלא מעמידים לדין הורה ששכח את ילדיו ברכב, אין להעמיד לדין הורה שאיבד את ילדו כתוצאה מתאונת דרכים, ובוודאי לא להעניש אותו".
"בתור אימא לארבעה, אני יכולה לומר שלא יכולתי עוד להדחיק את המקרים הללו והייתי חייבת לכתוב משהו להביע את התסכול שאני חשה", אומרת עו"ד חנה דוד העוסקת בדיני תעבורה.
על פי החוק בישראל, מקרה בו אדם משאיר ילד קטן ברכב (שלא בכוונה כמובן) וגורם למותו עלול להיות מורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין). רשלנות פירושה חוסר מודעות עם טיב המעשה, נסיבותיו או תוצאותיו כאשר אדם "רגיל" יכול היה לצפות אותם. ברור לכל אדם סביר כי השארת ילד ברכב בחום הלוהט ולו לזמן קצר - עלול לגרום למותו. העונש המקסימלי בעבירה זו הוא 3 שנות מאסר, עונש שכאמור מעולם לא הוטל על הורה שגרם למות ילדו.
אך ניתן להבחין בבירור כי תפיסת המדינה שונה לחלוטין כאשר ההורה גורם למותו של אחד מילדיו ברשלנות תוך כדי נהיגה. מקריאת פסקי דין רבים בנושא, ניתן ללמוד כי למרות שמדובר בדיוק באותו סעיף עבירה, סעיף 304 לחוק העונשין, המדינה לא מוותרת על הגשת כתב אישום כשמדובר בתאונת דרכים.

הורים שגרמו בנהיגתם למות ילדם בתאונה מועמדים לדין ומורשעים בהתאם

המחוקק קבע כי הגורם למוות ברשלנות תוך כדי נהיגה יישא בעונש המינימום של חצי שנת מאסר. ואכן, הפסיקה מוכיחה כי הורים שגרמו בנהיגתם למות ילדם בתאונה מועמדים לדין ומורשעים בהתאם.
כך ניתן לראות כי במקרה בו אב שהיה מעורב בתאונת דרכים עצמית ובה איבד בנו את חייו בלא שהיו מעורבים בתאונה כלי רכב נוספים, נפתחה נגד האב חקירה שבסופה המליצה המשטרה להעמיד אותו לדין. ביהמ"ש לתעבורה גזר במקרה זה על האב עונש קל יחסית וציין את העובדה כי "מות הבן הוא עונש חמור מאין כמותו", והטיל עליו מאסר על תנאי, פסילה של 11 חודשים, ופסילה על תנאי. הרישום הפלילי נגד האב נשאר על כנו.
במקרה נוסף, איבד אב את בתו בת ה-7, ואת גרושתו בתאונה שנגרמה עקב עייפותו ולאחר שנרדם במהלך הנהיגה. גם במקרה זה לא חמלה המשטרה על האב האבל. היא פתחה נגדו בחקירה פלילית, במהלכה נעצר, נחקר והוגש נגדו כתב אישום חמור. גם במקרה זה, עו"ד חנה דודהחליטה השופטת מרים מזרחי לחמול עליו ולמרות הרישום הפלילי, היא גזרה עליו "רק" חצי שנה עבודות שירות ופסילת רישיון נהיגה ל- 4 שנים.
כותבת השופטת מרים מזרחי בגזר הדין :"יש מקום גם להביא בחשבון את הטרגדיה האישית של הנאשם, שאיבד בתאונה את גרושתו (אשר עמה המשיך לקיים קשר חיובי ממשי גם לאחר הגירושין), ואת בתו".
"הגיע הזמן שהמדינה המיוצגת על ידי המשטרה/ הפרקליטות תפסיק להבדיל בין דם לדם, ובין נסיבות רשלניות כאלה לאחרות בהחלטה אם לפתוח בחקירה או בהעמדת אזרחים לדין, בייחוד כאלה שביום התאונה נחרב עליהם עולמם. הגיע הזמן לקביעת מדיניות משפטית אחידה וצודקת בישראל" אומרת עו"ד חנה דוד.

בלוגים, דעות, נתניה נט