מיכל בן רעי

פסח מתקרב, ויחד עם הפריחה היפה, החמימות באוויר ותחושת החג, למאות משפחות אין אוכל בביתם לקראת ערב החג

בשנת 2010 כשקם המעגל אני זוכרת את עצמי יחד עם אבי, תושב ארה״ב מנסים לגייס מזון, תלושי מזון. רצים מסופר לרשת... וכל הזמן אני יודעת שאין מספיק... 

אבא שלי, שהיה עולה חדש שהגיע מטעמי ציונות, שנלחם במלחמת התשה וכיפור, שואל ולא מצליח להבין כיצד במדינה יהודית אין לילדים מה לאכול. ומגיע ערב חג פסח 2010 כולנו מתיישבים סביב לשולחן החג העמוס מכל טוב, ואני נחנקת, לא יכולה לאכול פירור... אבא שלי מסתכל עליי במבט שמבין...

אחד הפרויקטים שהעמותה לקחה על עצמה בכל ערב ראש השנה וערב פסח הינו אריזות מזון לחגים.

כולנו מגיעות, 20 נשים עם ילדנו, חברים ומתנדבים מקסימים לרחבת רחוב בית ספר עוזיאל בנתניה ומתחילות בסידור קופסאות, סידור מזון יבש, שתייה, ירקות ופירות ועוד מוצרים רבים למלא את הסלים הללו מכל טוב ושחס וחלילה לא יחסר לאף אדם.

סידור ארגזים לחלוקה

קשה להבין את המציאות הזו שבשנת 2015 ישנן משפחות שאתה נכנס אליהן הביתה, פותח את המקרר, הארונות וכמעט כלום. זה מחזה שזורק אותך לימי השואה הארורים, שהשכל הישר מתקשה לעקל כי לילד בן ה 3 יש אם שאומרת לו ״חמודי אין״. זה לא מתעקל ויורד בגרון.

כל הפרויקטים הרבים של העמותה מפגישים אותנו עם מצבים ומראות קשים, אך הדבר הבסיסי, והכה רגשי - אוכל, תמיד נראה מינימלי... כשאנו מאחלים מזל טוב למישהו אנחנו מאחלים קודם כל ׳שתהיה בריא׳, אך איך יהיה בריא ללא אוכל?

אני חושבת, וכותבת בשם חברותיי למעגל, שאף אחת מאיתנו לא תוכל לשבת בנחת בסדר פסח בביתה עם משפחתה ולהחזיק את העובדה ששם, לא רחוק בכלל יש משפחה שלמה שאין לה מה שיש לה ולמשפחתה.

גיוס התרומות לסלי המזון נהיה קשה ומורכב מחג לחג, לאנשים קשה יותר לתרום ומספר המשפחות הזקוקות למזון רק גדל... זה עצוב, ולצד זאת, זכיתי להיות בצד שנותן יחד עם חברותיי המדהימות...

בלוגים, דעות, נתניה נט